ראשי > Uncategorized > הגיגים ועוד מיני פכים קטנים

הגיגים ועוד מיני פכים קטנים

שלום לכם,

הרבה זמן לא התראינו ובחיי שהתגעגעתי. טוב, אתם יודעים, חגים, ימי זכרון והנה חלף הזמן ואני שוב פה.
סיימתי שלב, מאד ראשוני, בעבודת הארכיון – סידרתי את כל ה"מחיינו" לפי סדר כרונולוגי עד האחרון, רובם כרוכים ומיעוטם בתפזורת. יופי נחמה. הזמנתי לעצמי מדליה.
במהלך העבודה, עלה בדעתי לנסות ל"אנדקס" (מלשון אינדקס) את ה"מחיינו". מי יודע, אולי פעם, נכד או נין, ירצה לעשות מחקר: "למה סבא/ סבתא מתנהגים כמו שהם מתנהגים" וינסה למצוא את הסיבה במקום הולדתם. זוכרים את טשרניחובסקי?:

האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה,
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו,
רק מה-שספגה אזנו עודה רעננה,
רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות,
(……..)
ובאו אחד אחד, ויגלה פשר
כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות,
שחקקו עליה בראשית בריתה, —
האדם אינו אלא תבנית-נוף מולדתו.

ואם ירצה להעמיק חקר, יסור לארכיון וימצא את עמלי והוא אינו לשוא.
את ה"אינדוקס" אני עושה בביתי. זאת עבודה שדורשת ריכוז, וחבל לבזבז את הזמן בארכיון על עבודה שאני יכולה לעשות בבית; אולי פעם, בערוב ימי (איזה ביטוי יפה, לא?) אני גם אסיים את זה. המון עבודה, אבל מה זה מעניינת.

גליון מספר 1 של "מחיינו" הופיע ב-3.12.35, ז' כסלו תרצ"ו, ימים ספורים לפני יום הולדת 14 לתל יוסף.
היומן יצא פעם ביומיים וכלל דיווחים מענפי המשק, ואינפורמציה חשובה. (בכוונה השתמשתי במילה אינפורמציה ולא מידע, כי בימים ההם, מידע היה אינפורמציה). לא נהגו לכתוב ב"מחיינו" הגיגים או פניות אישיות. לצורך זה היה ה"עתון חי". עוד לא עמדתי לגמרי על משמעות ה"עתון חי". למעשה הוא הקדים את "מחיינו" ואחר כך צעד לצידו, כשהוא משמש "הקול האישי"; לפעמים בהומור, לעתים בכעס או מחאה. עוד לא הגעתי לעבור עליו, רק רפרפתי, אבל אני כבר יודעת שהוא צופן בחובו הפתעות וזיקוקי דינור.

וכך אני שוקעת, בעונג, בעבר, פוגשת שמות שזכורים לי מילדותי, והם עוד לא עוברתו. מאיר שחר היה שוורץ,  און היה איסרזון, שצ'ופק הפך לשפי וזיידנשטט למשי…..
בוועדת הדירות מסדרים חברים בחדרים: "טרכטנברג ושפרה, משה הורביץ ומלכה, לא הוחלט לגבי אברהם ברוסטין ופועה. (למה לנשים אין שמות משפחה?) לחדר של גולדנר נכנסים רכטר וברונשפיגל ובמקום בניוק – חנה קרש".
הסופר שלום אש מבקר בעין חרוד אבל ליפסקי פגש אותו שם וחזר עם הבטחה שהוא יבקר גם בתל יוסף.
המצב הכספי תמיד רע ולוקחים הלוואות מפה ומשם;  עובדי הרפת מתלוננים ש"עובדי המטבח לא מסדרים להם שולחן נקי בבואם לאכל וכל אחד מוכרח ללכת לחלון לחכות למנה".
בעניני ההתאזרחות (כך כתוב) "ביקר היום אצלנו פקיד של הועד הלאומי. הוכנו התעודות והנירות של 30 חברים". הוא עשה כמה דברים "ונחוץ בנתיים להכין 3 תמונות לכל מתאזרח".
בענפי המשק זורעים, קוצרים, חולבים, מגבנים גבינה, מתקנים כלים בנפחיה, בונים רהיטים בנגריה ובונים גם את הבמה המשותפת: "ביום ששי  ביקר המהנדס טוביה – בעל תכנית הבמה ויחד עם רובינשטין סגן הרז'יטור של 'הבימה'. מטרת בקורם הייתה להכניס שפורים בצורה החצונית של בנין הבמה…." ו"חברים שגרים בסביבת חדר האוכל פונים למנגנים בפסנתר אחרי חצות לבל ינגנו בשעה כה מאוחרת כי מפריעים הם את מנוחתם".

דיווח מהמאפיה (3.5.36) "מסטטיסטיקה שהועברה במאפיה במשך 4 שבועות נודעו לנו הפרטים הבאים: במשך הזמן הנ"ל השתמשו ב-2150 ק"ג קמח שחור, 2144 ק"ג קמח לבן, באופן ממוצע 178 ק"ג קמח ליום.
נאפו 1608 ככרות שחורים, 1676 ככרות לבנים, באופן ממוצע 136 ככרות ליום.
צנימים נאפו מ-37 ק"ג קמח לבן, חלות בשביל מטבח ההורים מ-60 ק"ג קמח. במשך הזמן הזה הוסק התנור בשביל המטבח הגדול 23 פעם (עוגות, חצילים, פשטידות וכו'), 4 פעמים בשביל מטבח ההורים. המטבח הגדול לקח במאפיה 120 ק"ג קמח".
אין ריח שישווה לריח הלחם השחור הטרי שיצא בבוקר מן המאפיה. נהגנו ל"דהור" למאפיה בזמן ההפסקה הגדולה בבית הספר. הככרות עמדו ערוכים על עגלה לקירור. לקחנו ככר, חתכנו לחצי, הוצאנו את "התוך", מרחנו במרגרינה, מילאנו בעגבניות חתוכות, מלפפונים, זיתים, הדקנו בידיים ורצנו חזרה. הכל התערבב בפנים – המרגרינה שנמסה, הירקות וכל הטוב הזה, שהפך ל"גן עדן" של טעמים; אין מעדן שידמה לזה.

ותשמעו את זה: ילדי המשק חוגגים את חג האחד במאי. יומן מס' 78 מ-3.5.36, (לא נגעתי):
"המסיבה לילדי הגן ושתי הכתות א' וב' נפתחה בדברי סוניה על תוכן החג בכל השנים והשנה. שרו "היום חג לידים" בהתלהבות מיוחדת שרו את הבית הנוסף לשיר הזה שנכתב בידי חיים מבית הספר:
היום חג לטרקטורים,
והטרקטורים, חורשים בניר, חורשים בגיא,
זורעים בתלם, קוצרים ברינה בשפלה ובהר,
בונים את הכפר.
משחקי הילדים שבאו אח"כ היה בהם מתוכן העבודה והעמל. יפה הקריאה ספור מחיי פועלי המכרות. גבור הספור – ילד עובד. תנאי חייו לגמרי אחרים מחיי ילדינו. סיימו השיר "הדגל האדום" של הילדים. המסיבה היתה צנועה ….והגנה היו בה".

ביומן מס' 102 מיום 24.7.36 מופיע הדיווח הבא:
"הממשלה החליטה לגשת מיד לסלילת הכביש מעפולה עד שאטה. פנו טלגרפית ללונדון, למשרד המושבות לאשור. יש לקוות שעבודת הסלילה תימסר למשקים. הכביש יעלה 35 אלף לא"י ועד דצמבר צריך להגמר".
האמת? התרגשתי כשקראתי. דברים שנולדתי לתוכם – תמיד היה הכביש לעפולה ונסענו עליו הלוך ושוב. פעם לקופת חולים, פעם להצטלם – זוכרים את פוטו "עמק"? ובכלל, לכל אחד יש את ה"עפולה שלו". עפולה לא הייתה סתם  עיר, היא הייתה עפולה; והנה, סוללים כביש מעפולה לשטה – ממש מסע במנהרת זמן.

בסנדלריה  (מתוך "מחיינו" מס' 28 מיום 19.1.36) "לא כבשנים הקודמות, שבהגיע עונת הגשמים התחילו לדאוג להכנת נעלים.
השנה תוקן המצב. בחדשי הקיץ הכינו רזרבה גדולה של נעלים, 83 זוגות ועד 15 לאוקטובר לא נגעו בהן. באוקטובר קבלנו סנדלר מהחוץ, שעבד כחדשים וחצי והמשכנו להכין נעלים. במשך חדשים וחצי אלו תפרו בסדלריה כ-210 זוגות, עם הרזרבה קרוב ל-300 זוגות. (מספר זה הוא ככל הנעלים שתפרו במשך שנת תרצ"ד).
שפע הנעלים אצל החברים
לא נשמע כיום מפי חבר שאין להחליף זוג נעלים לאחרי העבודה, או בעת שנמסרים לתקון.
70% של חברים נמצא אצלם מ-3-4 זוגות
20% של חברים נמצא אצלם מ-4-5 זוגות
10% של חברים נמצא אצלם 2 זוגות
חלוקת הנעלים
במשך שלושת החדשים האחרונים:
נעלי עבודה   –   150 זוגות
נעלי שבת    –     22 זוגות
נעלי ילדים        –           64 זוגות
חברת הנוער                 18 זוגות
הורים   –           10 זוגות
מגפי עור           –           14 זוגות
מגפי גומי          –           3  זוגות
רזרבה  –           22 זוגות
סה"כ    –           303 זוגות

היום היינו קוראים לזה "מרכז רווח והפסד" או "משק אוטרקי"; אז, היה לזה ריח של סנדלים חדשות לפסח, חומות לבנים, אדומות לבנות, עם גרביים חדשות שצריך להפריד אותן בתלישה של החוט המחבר; של נעליים חדשות לקראת החורף, יפות ולוחצות עד שמתרגלות לרגל או הרגל אליהן.
מייגע? אלה ממש "אבני החושן", איזמרגדים ומרגליות

ולסיום, כמו שנכדי שואלים בסוף הארוחה "סבתא, יש קינוח?" אז כן, יש קינוח.  האם זה אמיתי או שחזור? מישהו יודע ממתי זה?

זהו, עד כאן דברינו להיום.

נעמה לי חברתכם.

נחמה (משי) בר-ניסן

נ"ב: אני מזכירה, למגיבים, את בקשתו של שלום אילתי, אנא, ציינו גם את שם המשפחה בו הכרנו אתכם, לטובת הקוראים התוהים מי אתם.

:קטגוריותUncategorized
  1. עזי קורן
    מאי 25, 2011 ב- 6:55 pm

    שלום
    כרגיל נחמה מפליאה למצוא פנינים במנהרת השנים
    אני רוצה להתיחס לענין הבמה המשותפת.מן הסתם יש חלק המכירים את הסיפור
    היתה פעם מקהלה גדולה של הקיבוצים לכבוד איזה שהיא הזדמנות מאד חגיגית. אבא שלי, אליהו כהן גם שר עם המקהלה של אשדות יעקב איחוד.
    כשהכינו את הבמה להופעה שמו עליה חבילות חציר או קש בתור תפאורה.
    ומספרים שרמון ראה את זה עשה חישוב מהיר של משקל הקש + משקל המקהלה, ומיד ניגש אל מנהל המופע ואמר שהבמה תקרוס.
    לא שמעו לו
    והבמה אכן קרסה.
    גם אבא שלי נפל עם יתר הזמרים אבל לא קרה לו כלום. הוא סיפר לי על זה.

  2. עזי קורן
    מאי 25, 2011 ב- 7:23 pm

    נ.ב.
    את הסיפור על התמוטטות רצפת הבמה כתבה שולמית קורן אשתו של עזי קורן

  3. יפתח שמחוני
    מאי 25, 2011 ב- 9:54 pm

    לנחמה
    אני חושב שראיתי שרטוט כזה של החל
    בהקשר לארכיאולוגיה של נחמיה
    השרטוט נראה כמו הכנה למחנה אהלים על התל או המחנה עצמו
    בברכה יפתח

  4. סהר
    מאי 26, 2011 ב- 10:26 am

    גם ילדים לכותבת, שגדלו על חלק מהסיפורים מופתעים כל פעם מחדש. וגם מי שלא גדלו על הברכה ו'חיינו' ובקיבוץ, זו אני, מצליחים למצוא ענין ולא רק בגלל קרבה לכותבת 🙂
    הנקודה על הנעלים הכתה בי וחשבתי- וואו, איך תאוות הנעלים שלי היתה מסופקת לו הייתי גדלה בקיבוץ. אבל כנראה זו תכונה של המודרנה והעיר ושגדלתי אחת וכנראה גם לו הייתי גדלה בקיבוץ, התאווה לא היתה מתפתחת.

  5. רות ליאור
    מאי 26, 2011 ב- 1:16 pm

    לנחמה – שלום, שלום –
    כל פעם מחדש, הציפיה לסיפוריך מביאה חיוך של נוסטלגיה ילדותית.
    המושג: "עיתון חי" העלה בי את זכרון הקיר הדרומי בחאב'ס, שם היו תולים את דפי העיתון החי, להבדיל מדפי עיתון חברת הילדים, שהיינו מדפיסים ומאיירים על סטנסילים עם ריח מיוחד, אפשר לומר, מסריחים, שאריה לוין היה מביא לי כדי שאאייר אותם……..
    ב'עיתון החי' היו מפרסמים שירים וכתובים אחרים של בני הנעורים, והיו מקשטים אותם בציורים צבועים בעפרונות צבעוניים שנראו לי, בעיני הילדה שהייתי, כמו יצירות אמנות נדירות. אני לא זוכרת מי היו המקשטות/ים (הייתי מהקטנים……..) ומי היה בוועדה הבוחרת את החומרים, אבל, כמו הפינה המקסימה של לויב, בחדר האוכל, גם העיתון החי – היה מושך את תשומת הלב והיה מקום לביטוי אישי.
    בהזדמנות זאת – ברשותך,אני מבקשת לפתוח את המדור 'זכרונות מהפינה של לויב' ומבקשת ממי שהושפע גם הוא ,כמוני, משפע היידע והעניין שקבלנו ממנה בכל יום ששי – שישתף…
    אכן, את עושה מלאכה קדושה וחשובה – יישר כוחך.

  6. זמיר שליט"א
    יוני 5, 2011 ב- 1:00 pm

    נחמה יקרה:
    אני כותב בעניין שלא שייך לבמה, ולא לבריכת מרגולין, אבל חשוב מאד:.
    ראיתי לאחרונה סרטים שצולמו (בשחור-לבן) בשנים 1949-1950 בחגיגות בבית הספר המשותף,
    רוב החומר טוב, במושגי צילום חובבני של אז, אבל ברור ומרגש עד היום, יש גם קטעים מטושטשים, עליהם ניתן לוותר.
    על הסרטים נודע לאחי דודו (במשק נקרא בילדותו "דוידלה") מחברו יעקב גרוס, המומחה לסרטי תעודה בישראל,
    יש עוד סרטים, המתעדים את החיים לאחר "פרוץ" המדינה, במשקים תל יוסף ועין חרוד.
    כל החומר נמצא אצל החברה אמי (מבטאים כמו עמי) גרדי מעין חרוד.
    אני מציע שתפנו אליה, הבנתי שהיא תתן לכם להעתיק את זה, ברצון.
    תוכלו להפיץ לכל המעוניין, וגם לגבות הוצאות סבירות.
    מה את אומרת ?
    כל טוב,
    זמיר שליט"א
    נ.ב.
    אם את רואה את אחותך לייקה, תני לה חיבוק בשמי.

    • יוני 5, 2011 ב- 4:16 pm

      שלום זמיר,
      נראה לי שאכןחשוב שחומר מסוג זה יהיה אצלנו.
      תודה על המידע; אני אעביר את זה לאברהם צור שעוסק ב"איסוף" חמרים לארכיון. הוא, בוודאי, יעשה שימוש מושכל במידע.
      נחמה

  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: