יום העצמאות

אפריל 13, 2013 8 תגובות

שלום לכם,

עוד רגע ואנחנו ביום העצמאות.
טוב, נכון שלפני זה בא יום הזיכרון ואתו כל מלחמות ישראל על ניצחונותינו, תבוסותינו ומה שביניהם. שתמיד מלווים באבדן, שכול, כאב ודמע. אבל יום העצמאות מתחבר לי רק לשחרור מן המנדט הבריטי ומלחמת העצמאות.

כנהוג במקומותינו, במסגרת המבצע "הרוג פרות קדושות", הרי לכם גרסה חדשה לגבי "מי גירש את האנגלים מן הארץ". יש כבר הסברים שונים מי גרם לגירוש. לא שמתעלמים מהמאבק של הישוב להתחרר מן המנדט, אבל לפי ההנחות החדשות, אנחנו (מדינת ישראל) נדרשים לצמצם פרופיל ולהצטנע; להשלים כי תרומתנו הקטנה ליציאת האנגלים מן הארץ הייתה זעירה אם בכלל, ואפשר והיו עוזבים בגללנו או בלעדינו.
אם אתם לא מקבלים את ההנחות הללו, הרשו לי להפנות אתכם למאמר של יובל נח הררי במוסף "הארץ" מן השבת האחרונה, בו הוא טוען כי "המאבק של היישוב היהודי באימפריה הבריטית היה רק סיבה אחת לסיום הכיבוש והקמת המדינה היהודית. כדי להבין מי באמת סילק את הבריטים מארץ ישראל כדא להיזכר בהקשר ההיסטורי של קריסת הקולוניאליזם האירופי  ובעורבותם של היפנים בסיפור" – סוף ציטוט. וכך הוא ממשיך לפתח נת הרעיון ומשלב בו עולם ומלואו. מתחבר להתקפת היפנים בפרל הרבור, שחרור סינגפור, הפילפינים הודו, פרוסה אחר פרוסה. ואילו אנחנו, רק חלק זעיר מההתפוררות. בעצם, לפי מסקנותיו, יכול להיות שהבריטם היו עוזבים גם אם לא היינו "מציקים" להם, כי בעצם "נשבר" להם מאתנו.

נו, אז לי קשה לקבל את הפרשנות הזאת. האנגלים היו והתנהגו כאילו הם פה בשביל להשאר.
לא נראה שהם מתכוונים לעזוב והם גם לא עשו סימנים שיש להם תכניות כאלה. האם הם  ידעו שהאימפריה מתפוררת והם צריכים ללכת כי סינגפור השתחררה ואוטוטו גם הודו?
חלק מזיכרון כואב אישי הוא ביקור האנגלים בגן הילדים בו הייתי, והסטירה המצלצלת שקיבלתי מחנה אורן הגננת על התנהגות מבישה מצידי, בעת הביקור. אך על כך אספר בהזדמנות אחרת.
אני זוכרת גם שבכתה ב', גרנו במוסד בבית הגבוה, לא איפה שהיה המטבח הקטן, נדמה לי שהיום ממוקמים שם מוסדות הקהילה, ובחדר האוכל של המוסד, בפינה מערבית דרומית, הייתה מרצפת (קראנו לא בלטה) רפויה, וכשהרמנו אותה, נפתח חלל גדול שהיה, בעבר, סליק.

אלה זכרונות קטנים – ומה הוא בעצם עברנו אם לא רצף של זכרונות קטנים שמרכיב את הוותנו?  אני בטוחה שלגדולים ממני באותן שנים יש זכרונות יותר חשובים ובעלי משמעות הרת גורל, אבל הייתי רק ילדה, וזה היה מפחיד מאד.

את כל זה אני מספרת כי גם זה קשור אצלי ליום העצמאות ומצאתי בארכיון רשימה נפלאה של יצחק (האם זה ארנון?) ובה הוא מפרט את הרכב הארסנל, שהיה בסליקים. מול הפירוט הזה ישנה רשימה מקבילה עם השמות המוצפנים, שיכלה להיות גלויה לעין כל, כי אף אחד לא יכול היה לנחש את משמעותה.
לחשוב ולהאמין באמונה שלמה שעם זה ננצח.

והרי שתי הטבלאות.

הטבלה המוצפנתנשק בסליקים פענוח

נשק בסליקים

אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,

ואמרה: מי אתם? והשנים שוקטים,

יענו לה: אנחנו מגש הכסף

שעליו לך נתנה מדינת היהודים,

כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל,

והשאר יסופר בתולדות ישראל.

 (מתוך מגש הכסף של אלתרמן)

                                                                               שיהיה לנו חג שמח

                                                                                        נחמה (משי) בר-ניסן

מודעות פרסומת
:קטגוריותUncategorized

פסח והגדות היתוליות

מרץ 15, 2013 תגובה אחת

שלום לכם,

אין לי איך להצטדק. אין לי שום תירוץ. סתם עצלות/ בטלנות/ עיסוקי יתר/ צוק העיתים – כל בחירה טובה כמו זאת שלא נבחרה. אז, "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". זאת התנצלותי על השתיקה הארוכה.

ומכאן לעניינו.
כמו בשנה שעברה, ובמפתיע גם בשנים שלפניה וגם באלה שאחריה, פסח מגיע בדיוק בזמן, ואיתו האבק, האובך, החרציות בצידי הדרך, שאריות התורמוסים, החמסינים של האביב וההיסוסים אם להחליף את הפּוך או שיהיו עוד לילות קרים.
השאלה "איפוא אתם בסדר?" מחליפה את "מה נשמע, מה קורה?". ההתלבטויות על "איפוא יהיה הסדר, מי מבשל מה, על מה לוותר ומה להוסיף (כל כך הרבה/ מעט אוכל)" הופכות להיות התלבטויות קיומיות, ברמה של "אם לתקוף את אירן או לחכות שאירן תתקוף אותנו".
אני, דווקא אוהבת את ה"סדר".
חברותי ואני, מתכנסות מדי חג של גפילטע פיש (ראש השנה ופסח) ומכינות ביחד את הדגים.
יש לנו "מורה לדגים" המנחה, טועמת ומתקנת; ובסוף, חמישה סירים עומדים על האש ובתוכם מבעבעים הדגים. הקפה כבר מוכן ואנחנו מסובות סביב השולחן בשיחות רכילות מרושעת, מרחיבת לב, כשהאנרגיות החיוביות "משתוללות" בחלל.
הכנת החזרת, חרוסת, ושאר מרכיבי הארוחה המוטלים עלי (גם שאר המוזמנים תורמים את מנותיהם) הם רק דוגמא לחלק מן ההכנות שהפכו, עם השנים, למסע של עונג ושמחה בארגון ה"סדר" אצלי בבית.

ועכשיו, כשאתם יודעים על חלק מההכנות ל"סדר" שלי, נעבור ל"סדרים" יותר מענינים.
במהלך השנה החולפת,  מצאנו כמה הגדות היתוליות משנת תרפ"ו (1926); תרפ"ט (1929) ותר"ץ (1930).
הן כתובות בכתב יד יפה – כנראה של יצחק ארנון ז"ל. תרפ"ט ותר"ץ נכתבו בפנקס רישום בעל כריכה קשה, שהיום היא מרופטת אבל עדיין מחזיקה בתוכה דפים מופלאים. מעט מן הדפים חושפים פגעי זמן ולחות ועדיין התוכן שובה לב ומשעשע כאחת.
בחרתי להציג כמה קטעים מתוך ההגדות הללו, אפשר ואסרוק אותן, אחרי החג ואשלח למעוניינים.
בינתיים, תסתפקו במעט שלהלן ואני מקדימה ואומרת שלא הכל ברור, אבל ככה כתוב:

                                                 תרפ"ו (1926)…

קדש: כשמתכוננים לנסוע לחו"ל מוכרחים לקדש בעין טבעון.
ורחץ: לפי השיטה המודרנית, יחד עם הבהמות, כגון: חיים עם נשר בג'לוד, ישעיהו עם גפריתל בתעלה וזיגר עם חרמונה בשוקת.
כרפס: אלה הויטמינים שלוהיב מרבה לדבר עליהם.
יחץ: חוצים את הזוג לשניים לפי הצעת ועה"פ אותה משאירים בחיפה ואותו בת"י.
מגיד: שני מגידים בערב אחד ד"ר קופמן וצמח.
רחצה: רחצה אהובה במקלחת, נכנס אליה משה וצעק על שלא סגרה את הדלת החיצונית.
מצה: מצה ומריבה בין החצרן והבחורות.
מרור: מכר שצ'ופק את החיים לנתן ושושנה.
כורך: כורך איסרזון את מרקמן וניסן איזנברג ושרה בלומנקרנץ ועושה מהם נימוק להתפטרותו.
הלל: הללו את בגון שלא התפטר אף פעם אחת.

הא לחמא
הא לחמא עניה די אכלו עכברנא בארעה דיזרעאל. כל דכפין יתי ויקנה חטה, כל דצריך יקבל תקציב לעכברים. השתא עבדי ותקציב לשנה הבאה קבצנים בני חורין.

מה נשתנה
מה נשתנה שנה זו מכל השנים?
שבכל השנים בלי ועדת כלכלה אכלנו שלש מנות. שנה זאת עם ועדה ועם לוהיב אוכלים רק שתיים.
שבכל השנים התפטרו חברי ועה"פ פעמים אחדות בשנה, שנה זו גם כן.
שבכל השנים קוראים לאסיפות להשפיע על החצרן להשאר, שנה זו השפיעו עליו שיתפטר.
שבכל השנים אין אנו מטבילין את רצפת המטבח אפילו פעם אחת, שנה זו הטביל אותה חרודי שתי
פעמים ודווקא בחלב.
שבכל השנים היו מסובין לקלפים רק בחדר האוכל, שנה זו גם בשדה ובצהרים.

מעשה ברבי בגון
מעשה ברבי בגון ורבי זלמן ורבי יצחק ורדי שצריכים היו להפגש עם ויצמן והיו דוחפים אחד את השני שיתחיל לדבר כל אותו הזמן עד שקם רבי ויצמן ואמר לידיס אנד ג'נטלמן הגיע הזמן לנסוע.

וההגדה משנת תרפ"ט נפתחת במלים אלה:

ברוך אתה קוינט מלך העופות שהחיינו וקיימנו וכלכלתנו בתרנגולות חנוקות בזמן הזה.
ברוך אתה מֶכַלֶה מלך הנטיעות חורש פרי הגפן.
ברוך אתה שצ'ופק מלך הנאומים בורא פרי הקוצים
ברוך אתה הועה"פ אשר בחרת בזלמן מכל חבריך ורוממת אותו מעל כולם וקדשת אותו למזכירות.
ותתן לו באהבה תיקים וניירות לכתיבה ואספות מנהל בשמחה ותפקידים לבילבול מוח בכל משבר ואסון במשק הגדול הזה, כי בזלמן בחרת ואותו קדשת מכל חברי המשק.
ברוך אתה אהוביה מלך הספריה הנותן לו מקום לעבוד לכל הזמנים.

מה נשתנה?
מה נשתנה שנה זו מכל השנים?
שבכל השנים עבדנו בטרקטורים בלי מעילי עור, שנה זו מקבלים אפילו התלמידים.
שבכל השנים אנו שותים תה, לפעמים אפילו בלי סוכר, שנה זו גם עם לימונים.
שבכל השנים לא נותנים תרנגולות אפילו לחולים, שנה זו גם לבריאים.
שבכל השנים שהיה ברוך חצרן לא התפטר אף פעם, שנה זו מתפטרים כל החצרנים.

אמר רבי יוסף ברבי דוכן הרי אני כשבע שנים במשק ולא זכיתי להיות תורן ולעבוד בשבתון עד שדרש שצ'ופק לסדר שבתון שנאמר, למען תזכור את יום השבתון הזה כל ימי חייך. ימי חייך אלה שבע השנים. כל ימי חייך אפילו כשתשוב מלונדון.
וחכמים אומרים ימי חייך, הישיבה בדגניה, כל ימי חייך אלה הם יתר עבודות החוץ.

יש עוד המון קטעים מצחיקים, מבדחים ובעיקר מציגים את העוני, הקשיים והלבטים בהומור יהודי שורשי. לקרוא לצחוק, לא פעם אפילו לבכות ובעיקר להעריץ את הרוח, האומץ והנחישות.

ואם כבר בהומור עסקינן, אתם מוכרחים לקרוא את הקטע הבא (שאינו קשור לפסח) מצחיק, הזוי, לקרוא ולא להאמין. כל מילה נוספת מיותרת:

רכבת ישראל דורשת כסף

זהו, עד כאן דברינו להיום.

שיהיה לכולנו חג שמח

שלכם

נחמה (משי) בר-ניסן

:קטגוריותUncategorized

טיולים

ספטמבר 26, 2012 4 תגובות

חזרתי.
לא מארצות החום, (האם ביאליק היה זה שטבע את המטבע הלשוני "ארצות החום"?), אלא מארצות הבטלה של הקיץ, שממיס כל דבר מוצק וסדור והופכו למצב צבירה של חידלון מטמטם, העוטף את היישות, הגוף והאישיות במעטה בלתי נראה אבל מורגש וממשי.
והנה, במפתיע, כמו כל שנה, הגיע חודש אלול, ואחריו ראש השנה. ואנחנו בתחילת החורף; עובדה, אפילו שעון חורף יש לנו!!! הארץ מלאה בחצבים בצדי הדרך, ואת הנחליאלי אני עוד מחפשת, אבל זה בגלל המשקפיים (צריך להחליף מספר).

               זוכרים? התמונות האלה מהברכה של קרן קיימת שקיבלנו ליום הולדת? הבטחתי לכם מבחן.
אז כמו שאמרתי, הארץ מלאה חצבים ואם תסעו בוואדי ערה, ההרים, בעיקר מן הצד המערבי מלאים בפרחי החצב, כמו שלא היו באף שנה ואולי כן.

ובשובי לארכיון עבדתי על תיק טיולים, יש כזה, קיבל את המספר  11/2009 (שזה חשוב רק לארכיבאים). ריכזתי לתיק אחד את כל מה שקשור לטיולים ונמצא עד כה, והרשומה הזאת היא פרי התיק הזה. בוודאי ישנו חומר נוסף על טיולים כי הגעתי רק עד שנת 1965, אבל גם עד השנה הזאת יש כל כך הרבה חומר שהתקשיתי להחליט מה ראוי יותר לפרסום, לכן הפעם, קצת יותר ארוך, אולי כפיצוי לחופשה הארוכה שהרשיתי לעצמי.

הראשון הוא מכתב של לאה הלוי מכתה ד' מבית הספר העממי העברי בחיפה מיום רביעי כ"ג בתמוז, שנת תרפ"ח (11.7.1928). כתיבתה תמה, האותיות בתוך השורות, הכתב ברור – מה עוד לבקש? בטוח הייתה עוברת את הפסיכומטרי בגרסה החדשה עם תוספת החיבור:

"לכ' קבוצת תל-יוסף

אחרי אשר נחנו מטיולנו, הננו מרגישים צרך להביע לכם תודה על כל החסד שעשיתם לנו בזמן היותנו אצלכם בתל-יוסף. אנו מצטערים על שלא יכלנו לשהות הרבה זמן, באנו אליכם עיפים ויגעים מעמל הדרך בלהט יום. אנו תעינו בדרך ולכן היתה הדרך ארכה יותר היינו צמאים ורעבים, כי כל הדרך לא היו לנו מים לשתות ואכלנו אכל יבש בכל הדרך באנו וישבנו תחת צל עציכם. בטובכם נתתם לנו לאכל ולשתות, הזמנתם אותנו למקלחת והראיתם לנו את הרפת ואת המשתלה – ובעד כל זה אנו מכירים לכם טובה.

בית הספר העממי העברי בחיפה כתה ד' לאה הלוי."

עברו כמה שנים וביולי 1935 פונה הסתדרות הפועלים החקלאים בבקשה הבאה:

"פנה אלינו בית-הספר במקוה ישראל בבקשה לסדר את תלמידי בית הספר לתקופת החופש במשקים שלנו. התלמידים יעבדו במשק לפי הסדר והתנאים הקיימים אצלכם. התלמידים ימצאו במשקכם מ-20/8 עד 10/10.
הנהלת מקוה-ישראל מעונינת, שהתלמידים יבלו את ימי החפש שלהם בעבודה, במשק מעורב ורחוק מן העיר.
אנו תקוה שתדעו להעריך את חשיבות המפעל הזה ותודיעו לנו, כמה תלמידים אתם מוכנים לאכסן.
לתשובתכם המהירה הננו מחכים".

גם שליחות, גם "עובדים זרים" היש שילוב טוב מזה?

ומה אתם אומרים על זה? (תשובת  רמת רחל לפניה של בית הספר המשותף לעין חרוד ותל יוסף) מיום 26.4.60

"הנדון: טיול בית ספרכם ולינה במשקנו

ח. י.
לצערנו כל שטח רצפה שאפשר לנצלה, כבר תפוסה עד סוף יוני וגם זה בתנאים לא טובים ביותר.
צר לנו על שאין באפשרותנו להיענות לכם מפני שאחרים הקדימוכם.
אתכם הסליחה"

וב-1960 ראובן קריץ מודיע למשק שכתה ט' עומדת לצאת לטיול ל-5 ימים ולכן הוא מבקש לא לסדרם לעבודה ו…לפי החוק צריך מלווה על כל 10 ילדים ומאחר ובכתה 57 ילדים, ובית הספר ינהג מנהג ליברלי במיוחד, הרי שתל יוסף צריכה לתת מלווה אחד. וזה לא נגמר בזה, כי להסעת הילדים עם המלווים (60) ידרשו 2 מכוניות מהקואפרטיב ובית הספר לא יוכל לעמוד בכך, הוא מבקש מתל יוסף משאית – "כמובן תמורת תשלום ההוצאות – דבר זה עשוי להוזיל את הטיול בכמה מאות לירות…."
התשובה של מוטל: "לתשובה למכתבך, על להודיעך שלא נוכל לספק מכונית משא לטיול של כתה ט. ברשותנו רק מכונית משא אחד המשרתת כל ענפי החקלאות. מובן מאליו שאנחנו נתן מלוה לטיול הזה…"

וכך, פניה אחר פניה. תודה אחר תודה. השנים נוקפות, הבקשות נערמות בתיק והרושם המתקבל הוא שבארץ ישראל לא עשו דבר אלא טיילו וטיילו וטיילו וכולם רצו לבקר בתל יוסף.
מתי עבדתם ולמדתם חברה'?

אבל, לא הכל סוגה בשושנים.

מכתב של בלומה מ-10.7.1957:

"לכב' מזכירות תל-יוסף
שלום!
ביום שלישי לפנות ערב הגיע כאן הטיול מתל-יוסף חברת "נבטים" וכמה חברים. כמובן ששמחתי מאד להפגש עם מכירים במקום כה מרוחק מהבית. ביום רביעי לפנות בוקר המשיכו בדרכם. בארוחת בוקר ניגש אלי חבר עין-גדי שהוא האחראי לאכסניה, ואומר לי את יודעת? השאירו כאן 5 נערים מהחברה בתור עונש. העמדתי עליו זוג עיניים. לא רציתי להאמין. הלכתי אחר-כך לראות אותם. ראיתי רק שנים, יתר השלשה (ככה הם ספרו לי) הלכו ברגל. בלי מים ובלי אכל בחום כזה בערבה. אם יקרה משהוא חו"ח מי יהיה אחראי א' או משק תל-יוסף? אני שמעתי רק את הנערים. איננני יודעת עד כמה הם אשמים ובמה הם חטאו והפרו את המשמעת, כי צריך תמיד לשמע את שני הצדדים. אבל זאת היא דרך של חנוך ועונש. להשאיר נערים במקום שקשה להשיג תחבורה בשביל להגיע לישוב קרוב. להשאיר אותם בלי כסף מים אוכל ובגדים. אני מאד מתפלאה על ג', ג' ש' וגם משפחת ב' צ' שהם כל כך בקלות ובמצפון נקי השאירו אותם והמשיכו בטיול. מה היתה הגבה של החברים האלה שנסעו לוא היו משאירים את ילדיהם שלהם כאן בצורה כזאת?
אולי א' צדק אבל את החשבון הסופי עושים בבית. כלם כאן על המקום היו נדהמים, ואיזה רושם זה עושה?
בצהרים הערים אכלו במשק, כי הם עבדו כאן. לפנות ערב כנראה נסעו. ואני מקוה שגם היתר יגיעו בשלום. אני מצאתי לנחוץ ולחובה לכתב לכם על זה.
אני מרגישה טוב וממשיכה לבעבודתי. בסוף החדש אני מקוה לחזר הביתה. ד"ש לדוד וליתר בני המשפחה.
שלום ובב"ח בלומה"

ועכשו, הצד השני (לא תיקנתי ולא ערכתי. כך נכתב):
11.7.1957
לכב' מזכירות האיחוד, הנדון בענין 5 חברי שהופקירו בטיול מתל יוסף למצדה ועין גדי בגלל ענין פעוט הדבר היה כך כאשר הגענו לעין גדי ירדנו מהעותו והלכנו להתרחץ במעין עם כל החברה אלא שבחזה נאלצנו לחזור לעין גדי לבדנו מפני שמדריך הטיול א' הודיע לצאת ולהתחיל להתלבש התלבשנו והתחלט ללכת קצת בדרך חכינו אולי הם יגיעו אחרינו  וכשרעינו שאף אחד לא בע אחרינו חשבנו שעברו אותנו בדרך אחרת והחלטנו להתקדם במהירות הגענו בשלום אך לא מצנו אף אחד התברר שהגענו ראשונים לפני כולם חכינו להם חצי שעה וכשחזרו הודיע לנו המדריך א' לדאוג לטרמפ בשביל להסלק הביתה כלומר לתל יוסף.
אנחנו לא לקחנו את הדבר ברצינות היות וידענו שאף מדריך לא יהיה משוגע להשאיר 5 חברי שאף את המקום לא מכירים בלי אוכל למבד המזון שנתנו בשביל ארוחת בוקר אך בבקר התברר שהדבר נעשה ברצינות גמורה. הורידו אותנו מהאותו בכח אך החברה לא אשימה מפני שא' מדריך הטיול איים על החבר שאם 5 החברים לא ירדו נחזור הביתה בלי טיול החברה היתה זקוקה לטיול הזה עד כדי כך שהיו מוכנים לסלק גל אחד העושה המעשה הפשוט ביותר רק שמדריך הטיול יהיה מבשוט ולא להחזירם הביתה. אנחנו 5 חברי התפזרנו 2 הלכו בכיוון בלתי ידוע נשארנו 3 אחד נסע לבאר שבע נשארנו שניים נסינו לעצור טרמפ אך לא הצלחנו החלטנו להשאר בעין גדי ולעבוד עד שיזדמן טרמפ לאותו יום אחרי העבודה הזדמן לנו טרמפ לסדום ישנו בסדום בלי אוכל ובלי שמיכות בקיצור הגענו איך שהוא לתל יוסף העיקר שנשארנו יום בלי אוכל
אנחנו מבקשים בכל תוקף ובחל לשון של בקשה שלא תזנחו את הענין הנ"ל כי זה ענין רציני מאד כי מי יודע מה היה גורלינו בזמן שהלכנו בלי לדעת לאן אנו הולכים במקרה היינו את הגבול בטעות אז תל יוסף היתה נכנסת לצרה כי המשק אחראי ולבסוף אנו דורשים בירור עם המדריך א' במזכירות האחוד.
בכבוד רב
שלום"

לא מצאתי את ההמשך. האם היה בירור, מה חשב המדריך ומה היו המסקנות?
אם אמצא, מבטיחה להביא המשך.

ולבסוף, בקשה שכבר בוקשה ומבוקשת פעם נוספת.
אנחנו זקוקים לסיוע בסריקה. אני יודעת שזה נשמע מפחיד, אני מבטיחה שזה לא כואב – שווה לנסות ולהתנסות. לא נדרש ידע במחשב – להפך, המתנדב/ת יזכה לקידום ופתיחת עולם מופלא של מחשבים. אנחנו נלמד, נסייע והתמורה בעשייה.
אפשר לפנות לאמיר רוכל, אברהם צור, נחמה (משי) בר-ניסן בכל דרך שתמצאו.

אז שתהייה לכולנו שנה טובה

שלכם,
נחמה

:קטגוריותUncategorized

שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא

מרץ 26, 2012 6 תגובות

שלום לכם,

זמן ארוך עבר מאז נפגשנו לאחרונה. החורף המבורך והקור הגדול הקפיאו את אצבעותיי וכנראה גם את מקורות כתיבתי. ועתה, עם בוא האביב, הפשרת השלגים בחרמון ופריחת החרציות, גם אצלי מתעורר הצורך לשתף אתכם בהגיגים ופיוטים כטוב ליבי.

אינני יודעת מתי פסקו לערוך "סדר" במשק. האם פסקו? אבל האם גם הדורות הצעירים יודעים איך התפתח "הסדר" למה שהיה? אולי אפתח דווקא בזה, ואפילו שקצת הארכתי, סלחו לי, הרי אגרתי קרדיט מהרשומות שלא הופיעו. אז הנה זה בא.

 את חג הפסח בתל יוסף, אני זוכרת כאחד החגים היותר מלבבים בחיי, כילדה. הזיכרונות הנלווים אליו היו מהסוג שמעלה ריחות טובים של מאכלים מיוחדים, תכונה של ניקוי, סיוד, סידור וחידוש החדר של ההורים, דודים שבאים לביקור ומביאים מתנות והכי חשוב, סנדלים ובגדים חדשים שכל ילדי המוסד (בית הילדים) קיבלו לכבוד החג. כשגדלתי, השתתפתי, כמו ילדים אחרים, בתכנית ה"סדר" ו"העומר" שלפניו, כמנגנת בתזמורת וכחלק מהמקהלה והכרתי את סדר התכנית המיוחדת עם השירים ו"ההקראות" שהיוו טקס קבוע לכל חג וחג בקיבוץ.

לימים, כשבגרתי והקמתי משפחה משלי, חגגתי את החג עם משפחתי החדשה, ו"הופתעתי" לגלות כי לחג הפסח פנים שונות לחלוטין מאלה שאני מכירה. לקח לי זמן להבין כי "הפסח" שלי הוא החריג והשונה מהחג אותו חוגג שאר עם ישראל, שאינו חלק מן התנועה הקיבוצית.

הבנה זאת, חברה להבנות נוספות על מהות השוני והמרכזיות של הקיבוץ לעומת שאר החברה בישראל, וגרמה לי לתהות על הסיבות והגורמים שהביאו לבניית התרבות הזאת השונה כל כך. מאיפה זה בא, מתי זה התחיל ולמה זה נבנה אחרת? למה "פסח" שלי היה כל-כך שונה מפסח של שאר עם ישראל? ועדיין היה זה אותו פסח?

לצורך כתיבת הרשומה הזאת הסתייעתי בעבודה סימנריונית שעשיתי במהלך לימודי, שנושאה היה "השוואת ההגדה המסורתית להגדה הקיבוצית – המשותף והשונה לשתי ההגדות"

נעזרתי, אז, בזיכרונם המופלא של תמר ז"ל וגדעון כנעני שזכרו אירועים שקרו לפני שנים רבות ויכלו לתאר אותם לפרטי פרטים. לצורך תיאור ה"סדר" היחידי שנערך בחוץ, על דשא הקיבוץ (1946), נעזרתי בסיפורו של גדעון מתוך ספרו "מספורי סבא של שיר – סיפורי תל יוסף"; וכמובן, נבירות מהנות בארכיון המשק, ואם זה לא הספיק, אז ארכיון חוגים בבית השיטה ועוד מקומות דומים סייעו לי "לספק תאוותי" לאבק וניירות ישנים.
חלק מהתובנות והמציאות מאותה עבודה מובאות להלן:

כמו בקיבוצים אחרים, גם בתל יוסף לא נהגו לחוג את החג כמנהג המסורת. אליעזר כנעני ז"ל, בראיון אתו,  סיפר כי בשנים הראשונות (1925) חגגו את החג באמצעות קציר העומר, שהתקיים בערב פסח וזה מילא את מקומו של חג הפסח חג החירות; בתל יוסף גם הונהגה קריאה של "הגדה" היתולית שהייתה כעין יומן חי היתולי העוסק בענייני המשק וערוך בצורה של "הגדה" מסורתית עם הסגנון והמוטיבים מן ההגדה. למעשה קריאתה החליפה, בשנים הראשונות, את מסכת החג שהונהגה יותר מאוחר.

באותו ראיון, המשיך אליעזר כנעני וסיפר על הרצון לחדש את חגי ישראל המסורתיים לפי משמעותם ההיסטורית, חגים של עם היושב על אדמתו; עובד את האדמה וחוגג את חגיו החקלאיים לפי עונות השנה שהן גם עונות שונות בחקלאות. על הצורך לשלב את האקטואליה ותכנים נוספים במסכת החג (…) גם ההתרחשויות בארץ היו רציניות למדי ואף הן השפיעו. החלטנו אפוא בועדת התרבות לשוב למסורת של קריאת הגדה לפני הארוחה. ברם לשוב להגדה המסורתית לא רצינו כי ישנם בה פרקים שלא לפי רוחנו וגם רצינו לבנות הגדה שיהיה בה גם מן המסורת וגם תשקף את ההווי של עכשיו בגולה ובארץ". כך היו דבריו.

"הסדר"

התכונה לקראת החג ניכרה בכל רחבי המשק. ניקו את החצר מעשבי החורף, סיידו את החדרים; בשנים יותר מאוחרות החברים קיבלו חבילת "דברים טובים" (בקבוק יין ופרודוקטים מיוחדים) לקראת החג – "איך וכיצד יחלקו את החבילה" היה נושא למחלוקת, עליה ניתן ללמוד מהפרוטקול  של האסיפה הכללית מ-28.3.46

ועדת התרבות החלה בהמרצת החברים והפעלתם במילוי תפקידים שונים בארגון וביצוע תכנית החג: מי למקהלה, מי להקראת ה"הגדה", חזרות לריקודים וחזרות לכל התכנית. חג הפסח היה "מבצע" שכל חברי הקיבוץ השתתפו בו או למצער, התבקשו לקחת בו חלק: "ועדת חג הפסח מודיעה שמתארגנת שירה בציבור  וכולם נקראים להשתתף, למען הצלחת מפעל החג. בואו בהמוניכם!" (מתוך מתוך "מחיינו" מס' 763 מיום 21.3.47) זאת הייתה קריאה אופיינית באמצעות עיתון המשק, המודיעה על תחילת ההכנות לחג.

לצורת פעילות זאת היה בסיס אידיאולוגי כחלק מבניית התרבות החדשה. טבנקין סימן את יסודות התשתית באופן הבא: "המשפחה אפס כוחה, והקבוצה היא היוצרת". הייתה הבנה כי תרבות, חג, טקס, הם ציבוריים באופיים ולא עניין פרטי של האדם הבודד.

"סדר פסח" נערך לאחר טקס קציר העומר, בהפרש של שעות מספר. היה נפתח בפדיון העומר מידי ילדי המשק לטובת קרן קיימת לישראל, ומיד לאחר מכן מתחיל "סדר" פסח כשה"הגדה" מהווה את תכנית הערב.

"הסדר" התקיים, בדרך כלל, בחדר האוכל של המשק, (חדר האוכל נבנה כבר בשנת 1935 והורחב עם השנים); הסדר נערך בצפיפות רבה (כ-900 איש), ובשנת 1946 גדל מספר החברים במידה כזאת שהמקום היה צר מלהכיל את כולם. ההתלבטות הייתה רבה ובאסיפה הכללית הוצגו שלוש אלטרנטיבות:

א.      לסדר את "הסדר" בשני חדרי האוכל (גם חדר אוכל של הילדים), ואת 4 הכיתות הראשונות מבית הספר לא לשתף במסיבה ובארוחה.

ב.      שתי תכניות מקבילות בשני חדרי האוכל.

ג.    לערוך את כל החג על הדשא. (מתוך פרוטקול אסיפה כללית מים רביעי  ט' ניסן התש"ו)

לאחר דין ודברים, נבחרה האלטרנטיבה השלישית, שלפי הגדרתו של גדעון כנעני, שהיה מרכז וועדת תרבות באותם ימים, הייתה כשלון מוחץ. סיפורו של אותו "סדר" כושל, מופיע כסיפור בספרו של גדעון כנעני "מסיפורי סבא של שיר – סיפור תל יוסף".

מכל מקום, בשנים הבאות, נערך "הסדר" בחדר האוכל, ולעת הארוחה נחלקו החברים לשני חדרי האוכל. לימים, כשנחנך בית טרומפלדור (בסביבות 1952), נערך "הסדר" באולם הגדול של הבית, ובהמשך התפשט גם לחדרים הסמוכים.

על קישוט האולמות היו אחראים הילדים; על עריכת השולחנות היו ממונים חברים קבועים; זה היה הזמן להשלים את מכסת כלי האוכל שהלכה ופחתה במהלך השנה ואכן ניקנו כלים חדשים שיספיקו לכל המשתתפים ב"סדר".

המאמץ להפוך את ליל "הסדר" לאירוע חם ומשפחתי ככל האפשר התבטא בהכנת סעודה חגיגית במיוחד; בניגוד לנטייה או לתפיסה כי יש לשוות לחגים המסורתיים גוון עברי חדש, בארוחת החג של פסח, ניכר הרצון שהאוכל יזכיר את הבית שנעזב מאחור.

האוכל בושל במטבח הקיבוץ וחברות קבועות היו עוסקות בהכנות האוכל המיוחד לפסח, וזה אף הקנה להן מעמד והערכה מיוחדים. תמר מספרת כיצד הכינו את הקניידלך: "המטבח היה מכוסה בפלטות, ובמגשים שונים וכולו מכוסה בקנידלך. היו מכינים את זה מראש, הפלטות היו עומדות ככה, מכיוון שהן מלבניות היו עומדות אחת לרוחב ואחת לאורך כדי של ימעכו. שכבות שכבות. ומכיוון שלמגש היה גובה והקנידלך היו נמוכים הם לא נמעכו. אחר כך הכניסו לחדר קירור. אחד המאכלים האהובים בפסח היה לשון כבושה שנכבשה במטבח. היו אוכלים גפילטע-פיש, מרק עוף עם קנידלך, 'בשר שטוח' (פרוסות צלי). הכינו גם כיבושים – מלפפונים, סלק ועוד".

החג היה "אבן שואבת" לאורחים שהיו מכפילים את מספר החברים בארוחת החג. היה קיום מלא כרוחו ולשונו של הפסוק: "כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח". יהודה ארז (רזניצ'נקי) טען כי "מצב הפועל העירוני הנמצא בסביבה עירונית לבנטינית בורגאית אינו מאפשר לו כעת ליצור לו את הוויו. וכשבא החג נמשכים המונים המונים לנקודות החקלאיות מתוך צימאון רב לראות ולהימצא בתוך סביבה עצמית"; ואמנם, תופעת האורחים הרבים שהיו מציפים את הקיבוצים, הביאה אתה תעשיית בדיחות והומור מיוחד כדוגמת מחלת הפה והטלפיים שנקשרה באופן מיוחד לחג הפסח בעקבות מודעות שהתפרסמו בעיתונות היומית בתחילת האביב והתריעו בפני סכנת מחלת הפה והטלפיים שהכתה ברפתות, והמבקשות מהציבור בארץ להימנע מלבקר במשק. הלשונות הרעות היו לוחשות כי כל העניין הוא המצאת הקיבוצים לקראת חג הפסח המבקשים למנוע מגלי האורחים מלהציף את המשק בחג ובעיקר את חדר האוכל.

ה"הגדה" 

אליעזר כנעני סיפר כי "בשנים הראשונות, ב'סדרים', היו קוראים 'הגדות היתוליות' שנכתבו על ידי חברי המשק (ראו בהמשך), אולם ברבות הימים נוכחו כי אין די בכך והטילו על משה מילמן ז"ל ועלי לערוך 'הגדה' של פסח מיוחדת של תל יוסף. אחרי שיקול דעת בינינו, החלטנו שה'הגדה' של פסח שלנו תכיל 4 מדורים מוגדרים: טבע, אביב, יציאת מצרים, פרקי גולה וניחומי גאולה וכך עשינו".

פרקי האביב והטבע לוקטו מתוך "שיר השירים" ומשוררים נוספים מן הקלאסיקה היהודית. יציאת מצרים נלקחה מן ה"הגדה" המסורתית והוספו עליה  דברים משל סופר או הוגה דעות מן התקופה המאוחרת. הייתה התלבטות בבחירת פרקים על הגולה בדבר ערכם הספרותי ויחד עם זאת שיבטאו את המצב הטראגי של העם בגולה. פרקי ישועה לוקטו מספר ישעיהו בעיקר. ארבע הקושיות והתשובות עליהן היוו קושי מיוחד. מהקושיות המסורתיות ניתן היה לקחת רק את הקושיה הראשונה ואת שלוש האחרות חיברו המחברים באופן שיתאים ל"הגדה" הנכתבת וכך הווה גם ב"הגדות" הבאות.

ה"הגדה" הראשונה נכתבה בשנת 1935 ולא נשמר ממנה כל העתק. העתקי "הגדות" משנת 1937, 1938, 1940  נמצאות בארכיון החגים של בית השיטה, ואילו העתקים מ"הגדות" משנת 1949-1941 נמצאות בארכיון תל יוסף.

בחרתי להביא כדוגמא שלוש "הגדות" מן השנים 1937, 1948 ו-1949 מאחר וה"הגדה" הראשונה משקפת כמעט במדויק את העקרונות שהנחו את כותבי ה"הגדות" על פי אליעזר כנעני. ה"הגדה" מ-1948 דלה וקצרה בהתאם ליכולת של הציבור לחגוג את החג בעת מלחמה; ואילו ה"הגדה" מ-1949 שונה בתכלית מן ה"הגדות" הקודמות ועל כך בהמשך.

שער ה"הגדה" משנת 1937 הוא ציור מורכב של צלקה, הוא בצלאל צורי, המציג איכר ההולך וזורע, ברקע התמונה נראות הפירמידות של מצרים ואיור של הספינקס, כשמתרחקת מהם שורה ארוכה של אנשים הבאים כנראה לסמל את יציאת מצרים. את תמונת השער מקיפים עיטורים של שבולים ועלי גפן.
השער משקף את שילוב המסורת – כפי שמפורשת על ידי דור החלוצים – של סיפור "יציאת מצרים" עם השיבה של עם לאדמתו ועבודת האדמה.
ראוי לציין כי כל דפי ה"הגדה" – חלקם כתובים במכונת כתיבה, חלקם כתובים בכתב אמנותי (הכול בהדפסת סטנסיל שכבר היה קיים בשנות השלושים) – מאוירים  ומקושטים על ידי בצלאל צורי באיורים תואמים את הטקסט המופיע באותו עמוד.
ה"הגדה" נאמנה לעקרונות המנחים שנזכרו לעיל ונכתבה על פיהם:

האביב פותח את סיפור ה"הגדה" בציטוט משיר השירים:  "כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו(…) והגפנים סמדר נתנו ריח" (שיר השירים, ב, יא-יג) ולאחריו מופיע שיר העוסק בהבאת העומר.  שיר של ש' שלום ממשיך את הפרק של עבודת האדמה והמאבק על האדמה, וסוגר את הפרק הזה שיר נוסף על הברכה שביבול.

ארבע הקושיות הן "אמתלה" לפרק אקטואליה. נשארת המסגרת של שאלות ותשובות, ונשארת המסגרת של כעין שיחה עם הילדים (השואלים את השאלות ב"הגדה" המסורתית); הפניה וההסברים הם לילדים "(…) גם השנה אותה השאלה. ולצערנו הגדול, ילדים, עלי לענות לכם; לא ולא. לא הוטב מצב היהודים בעולם, לא הוגן סבלו, לא הורפתה מהם היד האכזריה (…) והנה בזמן האחרון קמו גם שם צוררים אשר מנסים כל כוחותיהם להרע לנו, להעליל עלינו עלילות ולהשפיע על הממשלות שתתחלנה גם הן לקפח את זכויותינו ולדחוק את רגלינו (…) את חג השאיפה לחרות נחוג גם בימים וערבים קשים אלה" (1937).  יש לזכור כי בשנת 1937 התעצמו ההתקפות וההתנכלויות על היהודים בגרמניה בעקבות חוקי נירנברג שנחקקו ב-1935; בארץ-ישראל המצב קשה בעקבות המרד הערבי שפרץ ב-1936.

את מדור יציאת מצרים, פותחים פסוקים מספר משמות פרק א' המספרים את סיפור בני ישראל במצרים, לאחריהם פסוקים מספר שמות ב' העוסקים במשה  ולבסוף יציאת מצרים המתוארת בספר שמות יד-טו.

מדור פרקי הגולה נפתח בקטע משירו המפורסם של חיים נחמן ביאליק "קומו תועי מדבר". (ב"הגדות" יותר מאוחרות השיר הזה הושר על ידי מקהלה על פי לחן שהולחן על ידי יהודה שרת) בהמשך הפרק מופיע קטע משירו של ביאליק "על השחיטה" וקטעי קריאה נוספים באותו נושא.

ניחומי הגאולה פותחים בשיר "ברכת עם", ממשיכים לפסוקים מספר ישעיהו "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות (…)" (ישעיהו, ב' ד') ועוברים ל"כל דכפין ייתי וייכול (…) לשנה הבאה בני חורין" (מן ה"הגדה"). חלק זה עונה על החיבור ל"הגדה" המסורתית ושומר את ההקשר הכללי לניחומי גאולה.

ה"הגדה" מסתיימת ב"חד גדיא" בנוסח המסורתי בתרגום העברי.

אם כן, "הגדה" זו, נאמנה לעקרונות שהונחו לפתחם של מחבריה: טבע, אביב, יציאת מצרים, פרקי גולה וניחומי גאולה; מביאה מעט מן ה"הגדה" המסורתית כדי לחבר המקורות לתפיסה האידיאולוגית ועונה על הצורך קיום מצוות "ליל הסדר".

ה"הגדה" משנת 1948 הינה "הגדה" קצרה, נטולת איורים, כתובה במכונת כתיבה.
גם תכנה נשאר נאמן לסדר שנקבע ב"הגדות" המוקדמות, אולם הוא מורכב בעיקר משירים שהציבור שר ביחד ומעט קטעי קריאה.
ה"הגדה" נפתחת בשירי עומר ו"שבולת בשדה" הקשורים לטקס פדיון העומר, עוברת לקבוצת שירי אביב, הנקטעים בקטע קריאה אחד משיר השירים. פרק קצר העוסק ב"יציאת מצרים" מלווה בשלושה שירים ושני קטעי קריאה קצרים.
הפרק הבא עוסק בקצרה בגולה באמצעות קריאה ועובר לשיר הפרטיזנים.
מכאן עוברים לפרק המוגדר ב"הגדה" במערכה. זהו החלק האקטואלי ביותר המעיד על מועד קיום החג – בעיצומה של מלחמת השחרור; ואכן בפרק זה ישנם קטעי קריאה העוסקים במלחמה, מזמור למגיני ישראל והמנון הפלמ"ח. ה"הגדה" מסתיימת בשירת "התקווה".
זוהי "הגדה" קצרה, שומרת על סדר הפרקים המקובל, ועם זאת לאומית מאוד ומשקפת את רוח הזמן בה נכתבה וקוימה.

ה"הגדה" של שנת 1949 שונה בתכלית השינוי מן ה"הגדה" שלפניה.

על השער מצוין בגאווה "א' למדינת ישראל * תש"ט". האיורים הם של בצלאל צורי ומעטרים את כל דפי ה"הגדה". חלק מן ה"הגדה" מודפס וחלקה כתוב בכתב יד אמנותי. ניכרת הקפדה רבה על צורתה וכמובן על תכנה.
הקו המנחה המשותף לכל ה"הגדות" נשמר (טבע האביב, יציאת מצרים, פרקי גולה וניחומי גאולה) , אם כי ישנו עיבוי של הנושאים ותוספות רלוונטיות.
ה"הגדה" פותחת במדור האביב כשמופיעים בה שירים שטרם הופיעו ב"הגדות" הקודמות כמו "מה יפית האביב" ו"בשורה טובה הבאתי". פרק האביב ועבודת האדמה הוא למעלה מ-20% מן ה"הגדה".
הפרק הבא עוסק, כמצופה, ביציאת מצרים ובו ניתן למצוא חלקים נרחבים מן ה"הגדה" המסורתית, אשר תואמים את התפיסה של מעצבי ה"הגדה" הקיבוצית – הרחבת התחום המקראי-היסטורי של יציאת מצרים. גם הוא מהווה כ-20% מן ה"הגדה" בכללותה. אולם בניגוד ל"הגדות" הקודמות חלקה של ה"הגדה" המסורתית רב על החלק המקראי.
"זכור את היום הזה (…)"; "הא לחמא עניא (…); "כל דכפין (…)"; "והיא שעמדה (…)"; "בצאת ישראל ממצרים (…)"; כל אלה נלקחו מן המסורת והוכנסו ל"הגדה" הקיבוצית.
ארבע הקושיות צומצמו לקושיה אחת, אשר שולבה עם סיפור "יציאת מצרים" הבא אחריהן ב"הגדה" המסורתית: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו יי אלהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים. הרי אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים." והתשובה היא: " עבדים היינו, עתה בני חורין" כך על ידי החלפת קטעי המקרא ועריכה שונה, נשאר הצד השווה שבכל ה"הגדות" והוא עצם הצגת שאלת היסוד: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" ללמד כי לילה זה שונה משאר לילות השנה, לרבות לילות יום טוב, כי בלילה זה מרבים לספר ביציאת מצרים.
שאר חלקי ה"הגדה" – כ-60% – מוקדשים לתקומת ישראל והקמת המדינה. גם פה מופיעים שירים חדשים שלא נראו ב"הגדות" המוקדמות כמו שירם של לוינסון ואדמון "בא יום נקם ושילומים חיכינו לו", או שירם של קיפניס וקרצ'בסקי "אל ראש ההר" ואחרים הדומים לו.
שיר חד גדיא סוגר את ה"הגדה", אבל הוא מושר בגרסה של קיפניס ואדמון השומר על התוכן החדשני והמודרני של ה"הגדה" הקיבוצית.

קציר העומר

 קציר העומר, כאמור, היווה בתחילה, תחליף ל"סדר" המסורתי, דבר שנעשה מבחירה.

בתל יוסף, ענף הפלחה היה ענף מוביל. מהגדולים והרווחיים של המשק ומאליו, טקס קציר העומר השתלב בגאוות הקיבוץ על שדותיו המניבים ועל החזרת קציר העומר כמוזכר במקורות.  קציר העומר היה הדגשה של הקשר המחודש עם עבודת האדמה, עם הטבע והארץ המתבטא בחג האביב, חג האדמה וראשית הקציר. הקשר הזה הביא להתפתחות טקס העומר, שבמרכזו – "ראשית קציר חיטים". על ידי טקס זה ביקשו המחדשים ליצור קשר עם ימים קדומים, ימי שבת אבותינו בארצם לבטח והמשכו ליל הסדר, זכר ליציאת מצרים. אליעזר כנעני סיפר כי "העבודה החקלאית הראשונה בעמק הייתה הפלחה, היה רק טבעי שהחג הראשון שנחגג היה קציר העומר בערב פסח". ("מחיינו" מספר 1686).

טקס העומר בתל יוסף היה במתכונת קבועה. לפי זכרונו של גדעון כנעני לא חלו שינויים במהלך השנים. לא במהלך הטקס ולא בתכנים; בריקודים חלו שינויים קלים על ידי נעמי מדברי ז"ל (נפלה במלחמת השחרור בעלות רכבה על מוקש). לפני השינויים הללו, הריקודים היו יותר פרימיטיביים, פשוטים (כך גדעון). אבל זה היה בסדר קבוע. "בא השמש, בא הקוצר" (טקסטים של טקס העומר). הטקסטים חוברו על ידי משה טבנקין מעין חרוד וקוימו באופן קבוע מדי שנה בשנה.

טקס קציר העומר תמיד התקיים ביום "הסדר" בשעות אחר הצהרים. לא קרה מקרה בו הטקס התקיים ביום אחר. הטקס היה חלק מן "הסדר" שלאחריו. בשנים הראשונות התקיים "הסדר" במתכונת כזו או אחרת ללא טקס קציר העומר, שהחל מעט שנים מאוחר יותר, כשגדלו הילדים במידה מספקת ואפשר היה לקיים את הטקס בהשתתפותם. החברים המבוגרים לא חגגו את הטקס ללא ילדים.

לא כל קיבוץ יכול היה להתברך ב"מכשיר" רב עוצמה כמו תזמורת כלי נשיפה מלאה ואכן חגיה של תל יוסף היו מבורכים בעושר מוזיקלי ותרבותי. התזמורת הייתה כלי מוביל בטקס קציר העומר. הייתה ישובה על כלי רכב (עגלה או משאית) שנע לאיטו, וליוותה את מסע התהלוכה בנגינה של שירי לכת, פסח ושירי אביב. סדר התהלוכה היה קבוע ופורסם מראש בגיליון מיוחד של "מחיינו" וגם על גבי לוח המודעות של המשק עם תכנית החג המפורטת (ראה עמ' 25).

טקס קציר העומר ופדיונו כלל קטעי נגינה, שירה בציבור בלווית התזמורת, ריקודים של בנות ובני המשק וכמובן קציר העומר עצמו.

בשנת 1949 גם הוקרא "יזכור" מיוחד לבני המשק ובני העמק שנפלו.

היה בכך לחבר בין המקורות של קציר החטים על ידי עם העובד את אדמתו אשר גאולתה הושגה בדם של עם עצמאי ולוחם חופש.

ה"הגדות" ההיתוליות

בשנים הראשונות אחרי ייסוד תל יוסף לא הוקראה כל "הגדה". בדרך כלל, ציבור החברים היה מתפזר אחרי הארוחה החגיגית של פסח "כל אחד לצריפו או לאהלו (כך לפי אליעזר כנעני). השולחנות נוקו וסודרו מחדש. כעבור שעה קלה התאסף שוב הציבור לשמוע את ה"הגדה" ההיתולית. זו חוברה בידי צוות ליצנים כיד המחברים הטובה עליהם. (…) מבנה ה"הגדה" ההיתולית לפי זו המסורתית: ' קידוש' ו'רחץ','שפוך חמתך', 'ויהי בחצות הלילה', 'לך כי לך', ועוד. המזכיר, הגזבר, האקונום, החצרן – כל אחד 'מצא' את מקומו באחד הפרקים האלה". את ה"הגדות" ההיתוליות כתבו כמובן חברי המשק, כשלפי זכרונו של גדעון כנעני עסקו בהם אותם אנשים: "ארנון, חיים חרודי (נרצח ב"שבת השחורה" בחצר המשק), פקטורי (אלישיב), אני ואולי עוד חברים. הם הכינו כל שנה את החוברת. מדרך הטבע, כל שנה הכניסו משהו יותר אקטואלי". ה"הגדות" נכתבו בכתב יד ובעותק אחד, ואכן נשמרו מהן רק בודדות שנאספו בארכיון המשק. את ה"הגדות" ההיתוליות המשיכו לחבר ולקרוא גם אחרי שכבר חוברה ""הגדה" רצינית" שהוקראה בליל הסדר.

ה"הגדות" ההיתוליות היוו, בתחילה, את בסיס החג ובהמשך גם אחרי שנכתבו ה"הגדות" האחרות, לא איבדו את מקומן ואצל רבים המשיכו להיות גולת הכותרת של החג.

עד כאן "ההיסטוריה" של פסח בתל יוסף, עבור הדורות שלא ידעו את משה.

בהמשך משהו שבכלל לא קשור, אבל מצאתי, ולא יכולתי שלא לשתף אתכם בהנאה מהגילוי שגם בארזים נפלה שלהבת, והיא צהובה כמו שרק צהוב יכול להיות.

אנחנו (לפחות הדור שלי ושכניו) זוכרים את חברי המשק המבוגרים, כאנשים נשואי פנים, מי פחות מי יותר, רציניים, נושאי אחריות או מתחמקים ממנה, עסוקים בעניני ציבור או מעסיקים את העוסקים, אבל בעיקר, מבוגרים.
כשאני נוברת בניירות ונתקלת (והרבה) בדמויות המוכרות, אני  רואה אותן בעיקר, באותן עיני הילדה שהייתי, וזהו הזיכרון הראשון והמכריע שזכרונן (של הדמויות) הוטבע בזכרונה. (טוב, אני יודעת שהמשפט מסובך, גם כשכתבתי אותו עברתי עליו שוב ושוב כדי להבין מה כתבתי, אבל החלטתי להשאירו כמו שהוא כי לא מצאתי ניסוח טוב יותר). והנה, אני פוגשת את עברם של חברי המשק נשואי הפנים, והם צעירים נלהבים, חמי מזג וסעורי הורמונים, עוקרי הרים ומפלסי דרך והם ככל האדם בגיל הרלוונטי. בני כמה הם היו בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת? כמה צעירים הם היו? ומה הם הספיקו להקים ולבנות (ולהרוס), כשאנחנו, בגילם, כבר באנו אל המוכן ויכולנו רק להמשיך או להתחיל דרך חדשה, אבל מנקודת התחלה הרבה יותר גבוהה.

מחלוקות ומריבות, ויכוחים ופילוגים, בשנים ההן, היו לרוב. כבר דשו ודשנו בהם מכאן ומכאן. פרשת אלקינד, הפילוג בין עין חרוד לתל יוסף, העזיבה למושבים, ועוד התפלגויות שונות ומשונות, שבשביל אמבה מצויה היו מספיקות למהלך חיים שלם.
לא באלה אני רוצה לעסוק. הפעם אני רוצה "ממש לרכל", לגעת במריבות הקטנות, להציץ לפרטים שבנו את היום-יום, להיות מציצנית "מגעילה" ולקחת אתכם, איתי,  לסיור המרטיט הזה.

הבוררים (נכתב ב-3.8.31)
לנוחיותכם, אני "מתרגמת" את הכתוב ובהמשך תקבלו גם את המקור. השפה "המשונה" היא במקור.

מסקנות ועדת הברור בענין זליקוביץ – יזרעאלי

1. בחמישי בערב בגמר נגינת הפטיפון נכנסו כמה חברים לחדר המוסיקה וביניהם ניסן, זליקוביץ ואחד האורחים שלקחו בהכנסם כלים שניסו לתקוע בהם. חברי התזמורת דודקא ובומברוך העירו אותם, שיניחו את הכלים על המקום היות והם עלולים להתקלקל בידים לא מנוסות. ניסן והאורח הניחו מיד את הכלים וזליקוביץ המשיך להחזיקו ביד. אחרי שדודקא הזהיר כמה פעמים שיניח את הכלי ניגש גם יזרעאלי וחזר על הדרישה. יש לצין שהטון של יזרעאלי היה כנראה נרגז וזליקוביץ ענה לו בגידופים. יזרעאלי שלח ידו לקחת את הכלי בכוח מידי זליקוביץ והאחרון הרים את הכלי והכהו בראשו.
זליקוביץ טוען שיזרעאלי התחיל במכה, אולם גם יזרעאלי וגם העדים אינם מכירים בזה, ומאשרים שהיה רק נסיון להוציא את הכלי. אחרי המכה בכלי היו חלופי מכות בין שניהם עד שהפרידו ביניהם.

2. זליקוביץ מודה שעשה מעשה לא נכון שהכה בכלי ומצטער על זה. הוא הודיע שעשה את זה בלי הכרה.

3. זליקוביץ מודה באשמתו ומקבל עליו לבל ישנה הדבר להבא. הוא מוכן לקבל את הדברים באספה האחרונה (ביותר?) אזהרה אחרונה וזה ובמקרה אם ישינה הדבר – להיות מוצא מהמשק.

4. ביחס לחיטריק הוא מודיע שלא התכון לשום דבר רע, והביע את דבריו מתוך אי-הכרה.

הוא חושד בחיטריק שכל הצעתו אינה באה אלא משום שגרם היזק של 3 לירות בשבירת הכלי, ומתוך זה חשב לפנות למשפט ההסתדרות שתוציא גם אותו מהמשק.

הבוררים
י. רזניצקי
(——-)
י. פישגויט

אז תגידו את האמת, לא היה שווה?

ולבסוף, תיקון טעות,

בבלוג על בריכת מרגולין, העליתי תמונה של יהודי עבדקן עומד  ליד המזרקה בתל יוסף למטה והצגתי אותו (בהסתייגות) כאותו מרגולין בונה הבריכה. אז זהו שלא. הדמות העבדקנית עם הזקן העבות הוא וולפסון, סבא של ממיק מצד אמו. ומי שתיקנה אותי היא שולמית הפטר, שתבורך.

אז שיהיה לכולנו חג שמח וכשר

שלכם

נחמה (משי) בר-ניסן

:קטגוריותUncategorized

אחרי החגים

נובמבר 5, 2011 6 תגובות

סוף סוף הגיע "אחרי החגים".

כמה טוב לחזור לשיגרה. חמישה וחצי ימי חול, יום וחצי שבת . ארוחת בוקר, צהרים, ערב מדי יום ביומו. חול וחול ועוד פעם חול ואתה יודע איפוא התחלת ומתי מסתיים השבוע וחוזר חלילה.
הבית חזר למראהו הרגיל, הנכדים חזרו לביתם, החפצים וכל השאר חזרו למקומם והעולם המוכר שב והזכיר לנו כי הכל הפיך ושום דבר אינו סופי עד הסוף.

מה פתאום נכנסתי למוּד פילוסופי אני לא בטוחה שאני יודעת, אבל רציתי לכתוב על החגיגה ונחתתי על החגים. טוב, בטח ימצא קשר בהמשך, ואם לא, אני בטוחה שתסלחו לי.
אז הייתה לנו חגיגה. מה זאת אומרת חגיגה חגגנו!!! 90 שנה לתל יוסף.
באיזה סופרלטיבים עוד לא השתמשו? לקחו לי את הכל. היה נפלא; נהדר; קסום.
לפתע היינו שוב צעירים, טוב, לא ראינו את עצמנו, ראינו רק את בני הכיתה הזקנים שעמדו מולנו. בחנו את זכרוננו וגילינו שהוא עוד לא "זכרונו לברכה", נזכרנו בתעלולים נשכחים ואהבות נעורים; חיפשנו את אלה שכבר אינם ונהנינו מאלה שעדיין אתנו; ראינו את עברנו בחפצים שנשמרו על ידי בעלי חזון, ובתמונות שצולמו והזכירו לנו נשכחות. חיינו עברו לפנינו בסך ולא יכולנו אלא לדמוע משמחה והתרגשות שזה השבט שלנו, יחודי ומיוחד (ההולך ונכחד?) וכל זה בחגיגה מופלאה, מאורגנת ומתוזמרת בהפקה מושלמת. ועוד לא ציינו את תכנון הזמן, הארגון, המופע, החלוקה המדודה והנדיבה לכל שלב בערב היוצא דופן הזה; עם הקבלה והנתינה של תל יוסף שהעניקה לנו את ההרגשה, שאנחנו חלק מזה.
רוב תודות ויקר לכל מי שהיה לו חלק במחשבה, בתכנון, בארגון ובביצוע.

בתערוכה הנפלאה של חפצי תל יוסף לדורותיהם, אשר שוקי שפרן בעל החזון, טרח ואסף ושמר וידע שפעם נצטרך להם, משכה את עיני ולבי המכונה לפריסת לחם – הגיליוטינה.
לכאורה, סתם חפץ של יום יום, סתמי, ללא סיפורי גבורה או דרישות יוצאות דופן. והנה, דווקא החפץ הסתמי הזה זכה לשאת באמתחתו זכרונות, טעמים ורשימות, שחפצים חשובים ממנו לא זכו להם.
כבר סיפרתי באחת הרשומות הקודמות, איך היינו רצים, בהפסקה הגדולה, מבית הספר למאפיה, לחתוך ככר לחם חמה, בגיליוטינה המדוברת, למרוח מרגרינה ולמלאה בירקות חתוכים – מעדן גורמה אמיתי, מאז לא בא כטעם הזה בפי.
והנה בעתון החי מספר 88 מ-8.12.1930 מופיעה המכונה לפריסת לחם  ברשימה של "ה"אופה" יהודה רזניצ'בקו – ארז (לא נגעתי, רק העתקתי):

כיצד פורסים על הלחם.
תחנת נסיונות ישנה בארץ והיא עוסקת בשאלה כיצד להוציא לחם מן הארץ. "השדה" מקדיש רוב עמודיו לשאלה, פלחינו דנים בישיבותיהם ובשיחות באורווה, בשדה ובחדר האוכל. ואילו על דבר אחד לא דנים אף פעם: איך להוציא לחם מן הארון ואיך להגישו לשולחן. והשאלה היא חשובה עד למאד, כי הכל תלוי בה; יחרשו בזמן חרישה טובה ומתוקנת, יבררו הזרעים, גם טל השמים ושמני הארץ יעזרו להצמיח חיטה יפה, גם האופה יצליח – ולכאורה הכל טוב, אבל בכל זאת עדיין לא הגענו לסוף. מספיק שהמטבח לא ישים לב ויוציא חדש לפני ישן או שהפריסה תהיה גרועה – ולחם לרוב מתבזבז והחברים רוטנים על האופים ועל הסדרים.
ופה אני רוצה לתת הוראות מספר כיצד לפרס על הפת:
1. הוצא תמיד את הישן לפני החדש, כי כשהישן יתישן – בטח שמקומו בארגז או במצב הכי טוב –
ללול.
2. אם תמצא בארון ככרות שלמים וחצאיים – הוצא תמיד קודם את החצאיים. אם גם יתייבש החתוך – הורד את הקרום היבש ופרוס את הלחם לשולחן.
3. יש לפעמים והאחד מתחיל פרס את הלחם מהצד האחד ובא השני וממשיך מהצד השני בכדי לזכות ב"נשיקה"; ולפעמים פורסים גם מהצדדים ויצא הלחם קרח מכל הצדדים, תייבש מהר ונפסל לאכילה.
4. יש והיד רחבה ובפרס על הלחם פורסים פת עבה ואין החבר גומר אותה והשיירים נפסלים
והבזבוז גדול. ולכן צריך התורן לזכור: פריסות דקות.
5. ועוד: התורן פורס רק חלק מהלחם ושליחי השולחנות ממשיכים לפרס ולהביא לשולחנות צלחות
לחם. אבל יש לפעמים שעומדים כבר בגמר הארוחה ושתים שלוש פרוסות יכולות לסכם את
הסעודה; אבל השליח אינו עושה חשבונות ופורס מלא צלחת לחם והתוצאה – שבבוא עובדי
המטבח הם אוספים מגשים שלמים לחם, ההולך מיד לארגז.
6. זה ואחרת: האם לחם מכיון שנחתך וניתן לשולחן הריהו כבר פסול לאכילה? והרי אפשר לאסוף
את הלחם הנקי ולהגישו שוב לשולחנות.

יותר משאלת העבודה המכניסה עומדת לפנינו שאלת ההוצאה של הפרודוקט, שלא יתבזבז, שיתן את מכסימוםההנאה לעובד.
הדברים פעוטים הם. אבל באלו תלוי סוד קיומנו."

ולנושא אחר לגמרי.
לכל אחד מאתנו, בוודאי לאלה מהשנתונים שלי, יש זכרונות משיטת החינוך בזמננו, שהתבססה על הכלל "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ – שׂוֹנֵא בְנוֹ". פעם, אולי עוד אספר לכם למה קיבלתי סטירת לחי מהגננת, הייתי בת 4 ונדמה לי שזה הזיכרון הראשון שיש לי.
אבל, בנבירותי בניירות מצאתי את המסמך הבא (אני מעתיקה אותו כי הצילום לא יצא משהו):

"יח' אלול שנת תרצ"ח ׁ(14.9.38)
שלום לך בגל (?) אנחנו ילדי כתה ד' מתל יוסף בפעם הראשנה כתבים לך מכתב. אנחנו אומרים לך שאנחנו לו יכולים ללמוד עם ——– המורה שלנו הוא מרביץ לנו עד זוב דם והוא מבזבז כסף למשק עד בלי סוף אנחנו מבקשים ממך שתחליף לנו מורה כי אנחנו לא יכולים למוד אם המורה הזה
ילדי כתה ד' מתל יוסף"

אז מה אנחנו למדים מזה? 1. היו לנו פעם ילדים אמיצים. 2. היה להם מורה אכזר 3. האם החליפו להם את המורה? 4. האם מישהו מזהה את עצמו בכתה הזאת?

ודבר אחרון, אחרון ודי. אני מבטיחה.
אני מחפשת מידע על הכפר קומי. יכול להיות שיש עליו מידע במקומות מסוימים ואינני יודעת איפה. הייתי רוצה לכתוב רשומה על הכפר הזה, כפי שהוא נמצא בזכרוננו.
אם למישהו מכם יש זכרונות, סיפורים, או משהו שיכול לספר לנו על הכפר, אנא בטובכם, ידעו את כולנו ואנסה לרכז את כל הסיפורים ברשומה אחת.

עד כאן דברינו להיום

היו שלום וכל הברכות הטובות

נחמה (משי) בר-ניסן

:קטגוריותUncategorized

כתבו עלינו

אוקטובר 21, 2011 6 תגובות

את ההתרגשות של חג המשק עדיין לא עיכלתי וכמובן גם לא עיבדתי, אז עליה אכתוב ברשומה הבאה.  אבל,
לא יכולתי ,שלא לשלוח לכם את מה שהתפרסם ב- Ynet על התזמורת שלנו, לטובת אלה שלא "מבלים", כדרך חיים, ברשת.

הפעם, חלקי קצר, ונתתי את הבמה ל"שחקן זר" בבחינת ו"ישחקו הנערים לפנינו" – הכותב הוא עיתונאי, הבן של גינה מן (קימלמן), אחותן הגדולה של שרהלה' קרן ומאירה שחר, שעברה לבית השיטה בפילוג הידוע.

אז בקיצור, תלחצו על הקישור הבא ותוכלו להנות גם אתם ממה שמספרים על התזמורת שלנו  .
תקראו ותהנו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4135819,00.html

יהיה המשך, מבטיחה

נחמה (משי) בר-ניסן

:קטגוריותUncategorized

הָיֹה הָיָה לפני 60 שנה…

ספטמבר 24, 2011 7 תגובות

ביום רביעי היה היום השווה בשנה – לילה ויום באותו אורך, ומאז הימים מתקצרים, הלילות מתארכים והנה ביום ששי ירד הגשם הראשון.  הגיע הסתו.
על הגבעות ולצידי הדרכים כבר פורחים החצבים. הם הסימן של חודש אלול. החצבים תמיד סימנו את סוף הקיץ ותחילת הסתו, אבל בשנים האחרונות, הסתו קצת תעתע בנו והתחיל אחרי חשון ואולי לקראת כסלו. האם זה אומר שאנחנו טעינו? ואולי הטבע טעה? אבל ביום ששי היה  גשם ואחריו, אולי, גם יופיע הנחליאלי, הסתוניות תפרחנה ואז כבר יהיה תשרי.

כשהיינו ילדים, כל יום הולדת קיבלנו ברכה  מן הקרן  הקיימת לישראל, זוכרים אותה?

                      (שימו את הסמן על התמונה והקליקו -התמונה תפתח במלא הדרה)

לכל חודש ציפור וצמח אופייניים לחודש, ואם תסתכלו היטב, בחודש אלול מופיעים החצבים והשרקרק ובתשרי הסתונית והנחליאלי וכך הלאה מדי חודש בחדשו.

את התעודה היפה הזאת איירה איזה הרשקוביץ, שעבדה בשיתוף פעולה הדוק עם לוין קיפניס באיור ספריו ושיריו ויחד תרמו את תרומתם לבניית הזכרון הקולקטיבי של ילדי ישראל, שהכיל את התעודה הזאת, את  "גן גני" ועוד שירים וסיפורים מהקלאסיקה הישראלית של פעם.

בחלק האחורי של התעודה, או אולי הוא הקדמי  מופיעה הברכה של הקרן הקיימת לישראל לילדי ישראל (אנחנו):


אז הנה בורכנו ויכולנו לעבור לשנה הבאה עם הידיעה המנחמת, שגם בשנה הבאה, הקרן הקיימת תברך אותנו ונקבל את אותה התעודה.

ואז, צריך להתחיל להכין "שנות טובות".
בבית הספר, בשביל הראשי – שהפך אחר כך לגבול בינינו לבין בית הספר של עין חרוד מאוחד , עמדה  הברזיה, כשמשני צדדיה עמדו עצים עבי גזע וגבוהי צמרת – כבר בזמן שלי הם היו רבי שנים – עצי הדבקוניות. אינני יודעת את השם המדעי של העץ, אנחנו קראנו לעץ "דבקוניות" או אולי בלי "ו" דבקניות. תמיד, באותו הזמן, לקראת ראש השנה, פרי העץ היה מבשיל ומתמלא בעסיס דביק שהווה דבק רב עוצמה לשימוש בהכנת ה"שנות הטובות".  גזרנו, חתכנו, עיצבנו חלונות נפתחים ונגזרים בצורה של לוחות הברית; ציירנו, צבענו, הורדנו צבע  מגזיר נייר בצורת יונה (שלום) צבועה, כדי ליצור קונטור צבעוני חזק בפנים חלש בחוץ, ציירנו לה מקור אוחז מעטפה  (במקום ענף של זית), וכך יצאו תחת ידינו "שנות טובות" ססגוניות, יפות, מלאות כוונה, דמיון והשראה. מופלאות ממש.
לפני שנים, ביקרתי בבית הספר, להראות לילדי, שהיו אז קטנים והאמינו לכל מה שסיפרתי, את העצים הקסומים המפיקים דבק מן הפרי. העצים לא היו ואינני זוכרת אם הברזיה הייתה עדיין קיימת. האם חלמתי? ואולי המצאתי סיפור? מה שבטוח, הגדר שהפרידה בין בית הספר של האיחוד והמאוחד הייתה גם הייתה, קיימת וממשית כמו הפילוג, שהיה וקרע את המשקים שלנו לגזרים (על כך בהמשך).

אז מה קרה לנו לפני 60 שנה?
ישר מה"מחיינו" של לקראת ראש השנה וממש בראש השנה תשי"ב. נתחיל בידיעות הטובות: ב-21.9.51 נולד הנכד הראשון לחסיה ויצחק ורדי  – ירון. אחר כך חסיה ויצחק נטעו 18 עצים ביער היובל של קק"ל לכבודו.
ומה עוד?
מתוך "מחיינו" מס' 971 כ"ט באלול התשי"א, ער"ה התשי"ב 30.9.51:
"לקראת שנת תשי"ב
השנה תירשם כשנת בצורת קשה. יחד עם זאת הייתה זו שנת בנין ופתוח ענפי משק בהיקף גדול. שיכון הותיקים – 52 חדר- עומד בפני גמר. בנין בית טרומפלדור התקדם בצעדי ענק ונקווה שנחוג בו את יובל השלושים (בין קירות הבית כשמעליו הגג). הקימונו בנייני משק רבים, נוספו מים רבים והונחו קוי צינורות בשדות, הורחבה רשת המים והביוב בחצר המשק. סקירה מפורטת וסיכום יבואו בי"ב בכסליו. נאחל לעצמנו, לישוב העברי בארץ ולעם ישראל כולו שנת ברכה, בריאות המשך קיבוץ גלויות, שנת שלום בארץ ובעולם כולו, שנה של ליכוד חברתנו ופיתוח משקנו. ירוו הגשמים את שדותינו ויניבו יבול מבורך."

ועוד:
"שבוע קודם בוצעה שאיבת נסיון בקידוח מס' 20, הנמצא לרגלי הגלבוע, בין הכרם והפרדס שלנו (…) תוצאות השאיבה הנסיונית – 35 קוב מים לשעה, ועד כמה שאפשר לשפוט מתקופת השאיבה הנסיונית הקצרה, בלי לפגוע בתפוקת הבאר השכנה."
וכך ממשיך הדיווח על הקידוח המיוחד הזה המפרט את הדרכים הפרימיטיביות בהן נעשו חיפושי וקידוחי הבארות; "בידיים, בעבודה קשה ומפרכת" בה הגיעו לעומק של 66 מ' ועדיין לא הגיעו לסלע; וכשהגיעו למים פרצו הם בזרם חזק שהלך והתמעט עד שפסק. אגודת המים החליטה להפסיק את הקידוחים, ואילו חברי תל יוסף באגודה, התעקשו ודרשו להמשיךולהעמיק את הקידוח. לבסוף, למרות התנגדותו של הגיאולוג פרופ' פיקרד לקידוח בבאר הזאת והמלצתו לקידוח בנקודה אחרת, שנכשל אף הוא, לא ויתרו "גיבורינו" ולאחר לחץ לא מתון עם מקדח נסיוני בקוטר של 6 צול הצליחו לבקע את הסלע ובעומק של   162 מ' ובעבודת קידוח של 49 שעות רצופות הגיעו למים בתפוקה של 35 קוב לשעה. נכון, זה לא הרבה, אבל בזמן ההוא, גם לא מעט.
וכמו שדיווח נ. בן-מאיר "…נסתיימה בזה פרשה כאובה, אשר תחילתה בשנת 1935. במשך 16 שנים עמדו חברינו במערכה, מודרכים על-ידי חישובים בלתי מבוססים למדי מבחינה מדעית ובעיקר על-ידי תחושה, כשמולם האוטוריטה של בעלי מקצוע ועמדה שלילית של הרוב המכריע בהנהלת אגודת המים."

וכשאנחנו בפתחה של שנה חדשה, אופטימים ככל שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו, אי אפשר בלי איזה "נאחס" כמנהגם של אלה שערבבו להם  מים מהוויסלה עם חלב אמם (הוויסלה, למי שלא יודע, הוא הנהר הגדול בפולניה).

אז גם זה קרה לפני 60 שנה בדיוק. הטרגדיה של התנועה הקיבוצית בכלל ותל יוסף בפרט. ה פ י ל ו ג. בחרתי להביא את הרשימה כפי שפורסמה ב"מחיינו" מס' 970 והיא עצובה וקורעת לב:

"נפל הפור"
השבוע חל מיפנה ביחסים שבין הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקיבוצים. ביום ראשון ישבו יחד על-יד שולחן עגול עם הועדה שנבחרה ע"י המרכז החקלאי להסדר הענייניים בין שני הגופים. ודאי יימסר דו"ח על ישיבה זו. כרגע נתעכב על שאלתנו אנו. ב"כ הקיבוץ המאוחד דרשו הסדר מיידי ל-4 מקומות, בתוכם תל יוסף ועין חרוד. הם רואים את שני הישובים כיחידה אחת. דורשים לחלק את שני המשקים, ליצור משק שלישי ממערב לעין חרוד. למשק שלישי זה יעברו חלק מהבתים שבמערב עין חרוד. שם יתרכזו חברי הקיבוץ המאוחד מעין חרוד ותל יוסף. עין חרוד ותל יוסף יפרישו למשק שלישי זה אדמה ואינוונטר בהתאם למספר האנשים שיעברו לשם. זוהי ההצעה הנוגעת לנו.
ובכן, המלחמה שאסרו עלינו חברי הקיבוץ המאוחד מובילה לעזיבת תל יוסף על ידי עשרות חברים. גם אם תתקבל ההצעה הזאת ככתבה ורוחה, יהיה על חברי הקיבוץ המאוחד שלנו לעזוב את המשק ולעבור לעין חרוד. אולם טרם ברור אם תתקבל הצעת החלוקה, אם המשק השלישי, באם יקום, יקום דוקא בתוך חצר עין חרוד, בית על יד בית. מה שברור שאת תל יוסף לא יחתכו. ברור שאין לאחד את תל יוסף ועין חרוד ע"מ לחלקם. אם במסגרת הקיבוץ המאוחד לא התאחדנו, לא תאחד אותנו מזכירות הקיבוץ בהבל-פה. שאלתנו אנו היא אחרת מאשר בעין חרוד. על כל נקודה יש לדון לחוד. אם לחלק את תל יוסף, למה לא לחלק את בית השיטה, שדה נחום, מעוז חיים, יגור, גבעת ברנר, גבת, גבעת חיים וכו'? מדוע לקשור אותנו עם עין חרוד דוקא ולא עם בית השיטה?
אנו שואלים בזה את חברינו מהקיבוץ המאוחד: הבאמת החלטתם לנטוש את תל יוסף? על זה צריך להחליט כל חבר, כל משפחה, כל נער וילד. שאלה שניה: מה טעם להמשיך במשחק המסוכן, הפאטאלי והמביש של יצירת תהום באופן מלאכותי בין חברים שיחד יצרו משק זה? בין הורים וילדים, בין ילדים- בינם לבין עצמם? הגורל ייחתך כעת על ידי מוסדות ההסתדרות. מעשי טירור ויצירת עובדות לא יועילו. מוסדות ההסתדרות נכנסו בעובי הקורה. חברנו זאב און יזם ולחץ והשאלה עלתה השבוע על שולחן הועדה המרכזת של הועה"פ של ההסתדרות. חברי הקיבוץ המאוחד בעין חרוד זממו להקים צריפים במערב הנקודה ולהביא לשם עולים בלי החלטת משק עין חרוד. הם הוזהרו עי"י מוסדות ההסתדרות ונרתעו. אם נגזר עלינו להיפרד, בל נחיה עד אז בגיהינום. אלה שאינם מתכוננים ללכת למקום חדש ורוצים לעזוב בכלל במקרה כזה או להישאר בתל יוסף – בל יתנו בינתיים יד לפורשים ומפלגים. בל ישתתף הנוער בחלוקת המשק בו נולדו גודלו וחונכו, בו נשארים הוריהם לחיות. חברים, נוער וילדים! הטו שכם לבנין המשק ואל תתנו יד להריסה.
חברינו הפורשים והמפלגים הגיעו בשבועיים האחרונים לשלבים נוספים. הם פרשו מועדת התרבות הכללית, בחרו ועדת תרבות, אספו את חבריהם לשירה בציבור לחוד. יום אחד עשו נסיון לשלוח מספר מילדיהם לחוד לעבודה, לא על ידי סידור העבודה הכללי של חברת הילדים הפועל בהתאם עם סידור העבודה הכללי של המשק. שמועות שונות מופצות בנוגע להמשך הפעולות של חברי המיעוט
לא נשתוק במידה שירצו לקבוע עובדות של חלוקה שירצו להשתמש בכוח. נגן בכל הכוח שעומד לרשותנו על שלימות המשק והחברה." (ללא ציון שמו של הכותב)

לא הוגן לסיים את הרשומה לקראת השנה החדשה באוירה כל כך עגומה, אז הנה משהו יותר מחויך מאותו גליון:

"(…) המכונה לתיקון גרביים ששלחו לנו מאמריקה באמצעות חברנו יוסף לונדון לפני שנה וחצי, לא הגיעה אלינו. אחרי טיפול רב מצד החבר משה שייווער מדטרויט נמצאה המכונה באחד ממחסני אמפ"ל בניו יורק. הוציא אותה, שלח אותה באניה "ארצה" והיא כעת במשק. הח"ח מקס וצילה דיויס מדטרויט הם ששלחו את המכונה. תודתנו נתונה להם. נקווה כי בעזרת מכונה זו נשחרר את החברות ממלאכת תיקון הגרביים בשעות הפנאי והמנוחה שלהן. כשם שחיסלנו את סריגת הסוודרים."

ושאר הסיפורים כתובים בדברי הימים ואולי ייכתבו גם כאן ביום מן הימים

שתהיה לכולנו שנה טובה

נחמה (משי) בר-ניסן

:קטגוריותUncategorized