פינת חיים או בריכת מרגולין?

כל שנה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוצגו שמות הנופלים ותמונותיהם על גבי לוח זיכרון בחדר האוכל.
שורה ארוכה ועצובה של "מיטב בנינו". הצד הכואב של ההיסטוריה.
תמיד צעירים, תמיד יפים, לא עלה קמט על פניהם, לא זרקה שיבה בשערם. חלקם עם חיוך מלא, חלקם מחייכים רק ברמז, אחרים רציניים וכולם מישירים מבט אלינו (או אל הצלם) כאומרים "אנחנו היינו כאן קודם".
לא את כולם הכרנו. רבים ביניהם נולדו ונפלו לפני שנולדנו או לפני שעמדנו על דעתנו. עם השנים הם הפכו להיות חלק מאתנו, עצם היותם חלק מעברנו, מהכרתנו את משפחותיהם, סיפוריהם או שכבר היינו חלק מסיפור נפילתם. הם, כאילו, חלק מן ה-DNA שלנו, ואם נציין שם כל שהוא מרשימה עצובה זאת, ללא הקשר ישיר, תמיד נדע מהיכן נשלף שם זה, גם אם לא נזכור במדויק את פרטי נפילתו.

ארבעה מהם היו שונים. הם לא נפלו במערכות ישראל; לא בפעולות תגמול או פעילות ביטחונית אחרת; לא בתאונות ולא בשום הקשר לאומי טהור. הם נפלו במלחמת העולם השנייה.
כמה מאיתנו יודעים מי הם היו? איך הם קשורים לתל יוסף ולחשוב, שאולי, אנחנו היחידים שמזכירים את שמם בעולם.

זהו סיפורם של חיים קיטלגיסר ושלושה בני חברת הנוער העולה ד' בתל יוסף: שמואל קוריצ'ונר, זאב שרף ומנחם בוימגרטן.

חיים קיטלגיסר נולד ב-1904 לסימה ואליהו, בפולטאבה שברוסיה. בן למשפחה שומרת מסורת. כשהיה בן 18, הגיעה לעיירה שלו בשורת הצהרת בלפור והוא נתפס לרעיון הציוני. למרות התנגדות הוריו הצטרף לגדוד העבודה ויצא להכשרה חקלאית. ב-1923 עלה לארץ ישראל, חידש את הקשר עם הוריו,  עבד כרועה צאן בכפר גלעדי וב-1928 הגיע לתל יוסף. במשק עבד בחקלאות ובעיקר בענף החציר והמספוא (היו ענפים כאלה). לימים הפך לנהג משאית על פי החלטת החברים ונודע ביחסי חברות טובים ובמיוחד עם הילדים.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה בין המתנדבים הראשונים לצבא הבריטי. התגייס ביולי 1940 והוצב ליחידת תובלה  462, שפעלה בקרבות המדבר המערבי. לקראת הפלישה של בנות הברית לאיטליה, הפליגה יחידתו ב"ארינפורה", שצורפה לשיירה גדולה, שעשתה דרכה לעבר מלטה, שם התארגן כוח הפלישה.
זאב שרף בן פישל נולד ב-1923 בווינה, אוסטריה. ב1939 עלה לישראל בקבוצת נוער שנשלחה לתל יוסף.
בסוף 1941 התנדב לצבא הבריטי למרות גילו הצעיר והוצב ליחידת התובלה 462, יחידת התובלה בה שירת חיים קיטלגיסר. גם הוא הפליג על ה"אדינפורה".
מנחם באומגרטן, כמו זאב לפניו,  נולד ב-1923 בעיר בואיטהופן, אוסטריה, עלה לישראל ב-1939, הגיע לחברת נוער בתל יוסף וגם כן התנדב לצבא הבריטי וצורף לאותה יחידת תובלה.
שמואל (מלי) קוריצ'ונר נולד ב-1923 בכפר אוברולטרסדורף שבאוסטריה עלה לישראל ב-1939 לאחר אירועי "ליל הבדולח" והגיע לתל יוסף לחברת נוער. גם הוא הצטרף למתגייסים לצבא הבריטי והוצב לפלוגת התובלה 462.

הארינפורה (Erinpura) הייתה אניית נוסעים ומטען בריטית. האנייה נבנתה ב־1911 ונקראה על שם עיר במחוז ראג'יסטאן שבהודו. האנייה שימשה כאניית מסחר באזור הודו ודרום מזרח אסיה ונקראה לשירות בחיל הים המלכותי במלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן חזרה לקו המסחרי שלה. לאחר הסכם מינכן ב-1939 נקראה שנית לשירות צבאי ויצאה מנמל אלכסנדריה בשיירה ימית בת 27 אניות שנשאו חיילים, ציוד ואספקה של הצבא הבריטי ו-11 אניות מלחמה שליוו את השיירה. מטרת השיירה הייתה להגיע למלטה ושם, להוות חלק מחיל שיועד להשתתף בפלישת בעלות הברית לסיציליה.
ב־1 למאי 1943, בשעה 18:00, בעת שהייתה כ־50 ק"מ צפונית לבנגזי, זוהתה השיירה על ידי מטוס סיור גרמני מסוג שטורך. בשעה 21:00, באותו ערב, הותקפה השיירה על ידי 12 מפציצים גרמנים. שתי אניות מהשיירה נפגעו בתקיפה האווירית. הארינפורה ומיכלית שהובילה בנזין. חוץ מתותחני האנייה ושאר צוות הארינפורה שהיה בתפקיד, כל החיילים שהיו על סיפונה ניצטוו לרדת למפלס התחתון של הספינה כדי להקטין את סכנת היפגעותם מההתקפה האווירית. לרוע המזל, ספגה אחת מספנות האנייה פגיעה ישירה של פצצה והיא טבעה תוך ארבע דקות בלבד. המטוסים הגרמנים אף המשיכו וירו אש מקלעים לעבר האנייה והחיילים שניסו להימלט ממנה בזמן טביעתה.
בהתקפה נהרגו 664 חיילים ואנשי צוות, בתוכם 140 חיילי פלוגה 462 וביניהם חיים קיטלגיסר, זאב שרף, שמואל קוריצ'ונר ומנחם באומגרטן.

ביום השנה לנפילתם נחנכה פינת זיכרון לארבעת נופלים אלה.
הבוגרים שבינינו זוכרים אותה בתור בריכת מרגולין.
הבריכה הייתה במקום שהיום עומדת פינת משחקים מעל "בית שרה". זאת הייתה בריכה קטנה – בימים ההם נראתה גדולה – עם סלע גדול בראשה, וסלעים קטנים יותר מסביבה. נהגנו להתרחץ בה, בעיקר בשבתות, והיא הייתה מקור לא אכזב להנאות ילדותינו.
אינני זוכרת מתי הבריכה חדלה להיות בריכה והפכה לפינת משחקים. אני יודעת שבשנות ה-50 היא עוד הייתה בריכה ואפילו הצטלמנו לידה כתמונת פרידה מהילדים ומהמטפלת הנערצת – מרים נוימן פרייברג, כשעזבו לבית השיטה.

הנה אנחנו עומדים על הסלע הגדול, כל הילדים. העמידו אותנו מול השמש ועינינו מצומצמות מהסינוור. אנחנו לבושים בגדי חג, חולצות לבנות ומכנסים כחולים (כנראה). הבנות מסורקות עם צמות קלועות וסרטים לבנים חגיגיים בשערן. שתהיה לנו מזכרת יפה מהפרידה העצובה. כיתה גדולה היינו, עמליה כבר איננה.
כל כך אהבנו את מרים המטפלת; היא הייתה כל מה שחסרנו. מפנקת, אוהבת וחברה טובה. את ריח הבצל המטוגן של שבת, אני זוכרת עד היום.

במסגרת הנבירות השבועיות שלי ביומני המשק המצהיבים מצאתי את הדיווח הבא  (מתוך "מחיינו" מס' 158 מיום 30.4.44):
"פינת חיים" הוא שם המפעל לזכר חיים וחבריו ז"ל ושיוחנך מחר, במלאת שנה למותם. עיקרה של ה"פינה" – בריכת מים שתחתיתה מצופה זפת ושתשמש לרחיצתם ושחיתם של הילדים הקטנים עד גיל בית הספר – אותם הילדים שחיים כה אהב. בבריכה – 8 מפרצים קטנים (4 מצד מזרח ו-4 מצד מערב) שבכל אחד מהם מתנוסס צוק. בכל צוק – מנהרה עמוקה יותר מהבריכה שתשמש מקלט לדגי הזהב בזמן הרקתה לשם שטיפה וניקוי. בכל צוק – מזרקה כפולה: סילון מים אחד פורץ ישר למעלה והשני – פנימה לבריכה וע"י כך מתהווה קשת של גשם מעליה. על שפתה יעמוד סלע גדול ועליו חרותים שמות חללינו; ממנו יזנק מפל-מים בזעיר אנפין. (סלע זה הובא מהגלבוע ומפאת גודלו היה הכרח לפוצצו ולהביאו חלקים-חלקים וכאן ירכיבוהו מחדש). צמחי מים שונים יגדלו בבריכה והיא תהיה עטורה דשאים, פרחים שונים, ערבות-בכות (בלטינית "ערבות בבל") וצפצפות זקופות. העבודה  מוצאת כמעט כולה לפועל בעבודת ילדים, חברים-מתנדבים ולפי תכניתו והדרכתו של הח' א' מרגולין".

העברת האבן לבריכה – רישום של בצלאל צורי

.

הלכתי לחפש את הבריכה, לראות אם נשארה האבן. כן האבן עוד ישנה ואפילו תווית עליה, המציינת את שמות הנופלים, על שמם נקראה הבריכה, שאיננה.

שלכם

נחמה (משי) בר-ניסן

מוטל פוגש את מניה אלקינד

ברוכים הבאים קוראים חדשים וותיקים.
יש לנו הרבה קוראים חדשים. אחדנו את כל הרשימות שנוצרו במהלך העבודה על איסוף שמות ידידי עמותת הארכיון/ מוזיאון ע"ש טרומפלדור; ערכנו עוד כמה מבצעי בלשות לחיפוש וגילוי "ילדים/חברים אבודים" מבני וחברי תל יוסף לדורותיהם וקיבלנו "תרומות" של שמות משוחרי טובתנו וכך הגענו לשמות שנמצאים היום ברשותנו, קרוב ל-700 שמות.
כדי להגיע לכולם, אנחנו צריכים את עזרתכם. אם אתם יודעים על בני כיתה, חברים בחברת נוער, עוזבים או אחרים, שילחו לנו את הפרטים עליהם במייל, דואר קונבנציונלי, טלפון או יונת דואר ותודתנו נתונה לכם לעד.
וכל זה בא, כדי להסביר את השורה הראשונה, למה פתאום, באמצע החיים, אני מברכת קוראים חדשים.

ולענינינו, תראו מה מצאתי הפעם בארכיון. איך הגעתי ליומנים של שנות ה-60 ואני עוד בקטלוג של שנות ה-40 אין לי תשובה, אבל בינינו, מה זה חשוב, הסיפור הוא אחלה. אמנם יחסית, "חדש". מה זה חדש? אם נתקרב, אולי אפילו נריח את ריח הדפוס – כזה חדש אני מתכוונת. משנות הששים ולא אחורה יותר; וגם זה לא מדויק, כי הוא בעצם מתחיל בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

גדוד העבודה קם בימי העליה השלישית, בראשית שנות העשרים כששאיפתו היא בנין הארץ והקמת קומונה כללית של העובדים בארץ ישראל.
בגדוד היו קיבוצים, פלוגות סוללים, חוצבים ופועלי בנין במקומות שונים בארץ. בתקופת השיא שלו הוא מנה כ- 650-680 חברים ובסך הכל עברו בו כ-2500-2600 חברים. הויכוחים בין המהדרין "השמאל", שסברו כי על הגדוד להיות כלי-המאבק להגשמת הסוציאליזם בארץ עד קומוניזם צרוף
לבין "הימין", שדגל ברעיון שהגדוד ישמש כדגם של חברת העתיד, ומשמעות הדבר- הצטמצמות רעיון הקומונה הכללית.
הימין דרש להוציא את הקומוניסטים מן הגדוד ומנהיגי ה"שמאל" ובראשם מנחם מנדל אלקינד סירבו לעשות כן. על רקע זה נשבר האמון ההדדי ובליל ה-26 בדצמבר 1926 חל פילוג בגדוד העבודה והוא נחלק ל"גדוד ימני" ול"גדוד שמאלי".
באוקטובר 1927 הצהיר אלקינד, לתדהמת ציבור הפועלים בארץ, על כוונתו וכוונת חבריו לרדת לברית המועצות, מתוך ביקורת על הציונות וספק בעתיד הקומונות בארץ.

מנחם אלקינד נולד למשפחה יהודית אורתודוכסית, בעיירה בריסלב שבפלך חרסון, בתחום המושב היהודי באימפריה הרוסית. סיפור חייו מענין ביותר, אבל לא זה המקום לספר אותו , אם אני רוצה לשמור אתכם כקוראי.
הוא למד באזור מגוריו, ונשלח לקייב להמשך לימודים בתיכון, ושם הכיר את הציונות, הסוציאליזם והקומוניזם ואף נתפש אליהם. במנוסה מפני הגיוסים שנערכו במלחמת האזרחים בין הצבא הלבן (המלוכני) לבין הצבא האדום (הבולשביקי) הוא הגיע עם אחד מחבריו לתורכיה, הצטרף לקיבוץ "הכשרה" שהקים יוסף טרומפלדור וב-1920 הגיע לארץ ישראל והצטרף למייסדי גדוד העבודה. מהר מאד הוא התבלט בזכות כישרונותיו והפך לגזבר פלוגת העבודה שלו ואחר כך לגזבר הגדוד. אנשים שהכירו אותו אז, ראו בו את אחד מעמודי התווך של הציונות הסוציאליסטית בארץ ישראל, יחד עם יצחק בן צבי, ברל כצנלסון ודוד בן גוריון.
אלקינד שעבר לחיות בתל יוסף, הפך למנהיג הפלג השמאלי בגדוד, גיבש סביבו קבוצה בת כ-80 איש, שראו בברית המועצות וסטלין דגם להערצה תוך התרחקות איטית מן הציונות.
בליבו של משבר כלכלי קשה ואבטלה, ותוך ויכוח עז עם הרוב בהנהגת הגדוד, ירדו אלקינד וקבוצתו מהארץ והקימו "קיבוץ" בחצי האי קרים, בשם ויוו נובו (דרך חדשה, באספרנטו, משום שלא יכלו לקרוא למקום בשם עברי או אידי וברוסית לא רצו). אלקינד עצמו ירד עם אשתו מניה ושני בניו.
המוסדות שהקימו המתיישבים בקרים דמו להפליא למוסדות הקבוצה בארץ: מטבח משותף, חדר-אוכל משותף, בית ילדים, מכבסה משותפת. בתיאורים השונים בלטה הדאגה הרבה לילדים. לאלה ניתנו תמיד מזון טוב יותר, דיור טוב יותר וטיפול מסור. אף בהערצה זו של דור-העתיד ובעיסוק הרב שעסקו בו היה משהו מן ההווי בקבוצה הארצישראלית. והעיקר, אותה שמחת-החיים הפורצת וסוחפת על אף המחסור, אחוות החברים ורוח הצוותא, שאיפיינו את גדוד-העבודה בארץ – הן נשמרו, על פי התיאורים, גם בקומונה בוֹויוֹ נובה."
בראשית שנות השלושים ירדה קרנה של ההתיישבות היהודית בקרים מסיבות שונות וביניהן התנגדות של תושבים מקומיים להתיישבות יהודית בקרים. בשנת 1935 הודיעו השלטונות לחברי וֹויוֹ נוֹבה, כי הקומונה תיהפך מעתה לקולחוז. חלק ניכר מחברי וֹויוֹ נובה עזבו את הקולחוז והתפזרו על פני ברית המועצות. מהם שפנו למוסקבה ולנינגרד והשתלמו בבתי-ספר טכניים. לאלה היו סיכויים להינצל מן הטיהורים הסטאליניסטיים של שנות השלושים, שלא פסחו על וֹויוֹ נוֹבה. רבים ממיסדי וֹויוֹ נוֹבה נשלחו לסיביר או לבתי סוהר.
על גורלו של אלקינד, בהמשך, ידוע אך מעט. הוא עזב את ויו נובו ללנינגרד, למד הנדסה אך לא סיים. ב-1936 הוא עבר למוסקבה ועבד במערכת העיתן היידי הקומוניסטי  "דער עמעס". ב-1937 נולד בנו השלישי וב-2 בדצמבר נעצר. מאותו יום לא ראתה אותו אשתו יותר. גורלו לוט בערפל, אם כי נראה שאלקינד, בניגוד לכמה דעות, לא הוצא להורג. ידיעות עקיפות מוסרות כי בסוף מלחמת העולם השניה מת ממחלת ריאות בבית חולים במחנה בסיביר.
משפחתו של אלקינד נותרה לבדה. מניה, שעבדה כרופאת-ילדים, פירנסה את עצמה ואת שלושת ילדיה. בכור הבנים, אורי, שנולד בתל-יוסף, התגייס לצבא-האדום במלחמת-העולם ונפל בחזית סטאלינגרד. הבן השני, גם הוא יליד תל יוסף, גמר את לימודי ההנדסה ונסע לעסוק במקצועו בעיר רחוקה ממוסקבה. צעיר הבנים חי עם מניה במוסקבה.

ב-1962 נסע מוטל (מרדכי תמיר) לברית המועצות.
התקופה היא תקופת שלטונו של כרושצ'וב נשיא רוסיה, אשר מנהל מדיניות דטנט הססנית, עם חתירה  שקטה להרחבת תחומי ההסכמה בין ברית המועצות למערב, שאחת מתוצאותיה היא היווצרות סדקים במסך הברזל ואפשרויות נדירות יחסית לביקורי קרובים מן המערב.
מוטל מגיע לברית המועצות לחפש את אחיו, שנעלם בעת המהפכה הבולשביקית.
את אחיו הוא לא מצא, אבל בעת היותו במלון במוסקבה, שמע שיחה באידיש, התקרב אל המשוחחים, הציג את עצמו ושאל מי הם? בתשובה, כמו יהודים, שאלו הם מי אתה? מפה לשם התפתחה שיחה וההתרגשות הלכה וגדלה כשהוא ציין שהוא מתל יוסף – גם הם היו שם. ירדו עם אלקינד.
לשאלתו על אלקינד, הם לא ידעו לספר אלא שנאסר ונשלח לסיביר ואין יותר ידיעות עליו אבל אשתו, מניה, חיה בפרברי מוסקבה עם שני בנים. ו"אתה מוכרח לפגוש את מניה".
הוא רשם את הפרטים, וביום הבא עשה את דרכו למניה. הקיש על הדלת, ששלט קטן עיטר אותה "מניה אלקינד". הדלת נפתחה ואשה כבת ששים, נמוכת קומה, שיער בהיר – מניה.
"מי אתה "? "אני מישראל, מתל יוסף". היא הניחה אצבע וסימנה לו לשתוק כשהיא מובילה אותו דרך מסדרון המפריד בין מספר דיירים, והכניסה אותו לחדרה בו היא מתגוררת עם בנה הצעיר.
בחדר נפתחה השיחה מחדש, הפעם בעברית והשאלה הראשונה היא איך הגיע אליה. הוא הציג עצמו, סיפר לה על אחיו הבכור  שלמה (ליפסקי) תמיר שהיה מראשוני הגדוד ועל תל יוסף היום (אז).
מניה, כולה נרגשת מבקשת עוד ועוד לשמוע על תל יוסף. " האם קיימים עוד בתי ילדים? מה שלום גדעון כנעני? וחיים חרודי?" השיחה קולחת בעברית, כשמניה תמהה על עצמה איך היא מדברת עברית "כבר עשרות שנים לא דיברתי עברית". והיא ממשיכה בשאלות על אנשים שהכירה "מה שלום סטולר מכנרת, ודוד הורביץ (מפעילי השמאל, לימים נגיד בנק ישראל), בן גוריון, יצחק בן צבי? האם בן גוריון דיקטטור חזק ונוקשה אצלכם?". מוטל מראה לה צילומים ולא מפסיק לספר. תוך כדי השיחה היא מציינת כי אם יכנס בנה הגדול, היא מבקשת שלא יגלה שהוא מישראל – הוא נשוי ללא יהודיה, ואם יכנס בנה הצעיר, הוא יכול להמשיך לדבר. הבן הצעיר נכנס, כצפוי ואף הוא מתעניין ושואל שאלות רבות, ואז תורו של מוטל לשאול. "מה קרה לאלקינד ואיפה שאר אנשי הגדוד שירדו אתם" מניה נבוכה, נאנחת "אוי, מה עולל אלקינד לעצמו, למשפחתו ולכל הקבוצה. אין לי כוח לספר את כל מה שקרה לנו. רק דבר אחד תספר שב-1937 בשעה שתיים בלילה, דפקו על הדלת ונכנסו 3 אנשים שקראו לאלקינד לצאת החוצה ומאז לא ראיתי ולא שמעתי ממנו. רק לפני שנתיים קיבלתי מכתב ריהבילטציה מהשלטונות ובו הם מודיעים שאלקינד, בהיותו בסיביר מת ממחלה". היו עוד שאלות וסיפורים והזמן תם, מוטל היה צריך לשוב למלון.
למחרת בערב, מניה באה לבקרו במלון " לא יכולתי לשבת בבית. כולי נרגשת מהפגישה של יום אתמול. אחרי הפגישה אתך, ישבתי עם שני בני ושוחחנו רבות על ישראל. הם הביעו את רצונם לעלות לישראל". אחרי שיחה נרגשת נוספת, מניה ומוטל נפרדים איש לדרכו וכך הסתיים הביקור.

מוטל חזר לארץ, סיפר את הסיפור לכל מי שמוזכר לעיל וגם למי שלא, ואף העלה את "רשמי ביקור בברית המועצות" ביומן, מקור בלתי אכזב לסיפורים.

הארכתי, אבל תודו שזה היה מרגש. מין יד שנשלחת מתוך ההיסטוריה ומחברת אותנו למקורותינו.
טוב, אני יודעת שאנחנו לא מכירים את מניה אלקינד, היא שייכת לסיפור מוזר, אולי אפילו קצת אֶקְסְצֶנְטְרִי בעברנו, אבל מוטל פגש אותה ומוטל הוא כבר מהזמנים שלנו ואפילו חלק מחיינו – לפחות של רבים מאתנו, אז זה לא נראה לכם כאילו יד נשלחה משם אלינו?

ושאלה אחרונה, האם מישהו יודע אם בניו של אלקינד עלו לארץ? ואם כן, איך נמצא אותם, הרי הם שייכים אלינו לבני תל יוסף לדורותיהם.

זהו, בעצם סיימתי. היו שלום עד הפעם הבאה.

שלכם

נחמה (משי) בר-ניסן