חג הביכורים ומצאתי עוד בריכה

שלום לכם,

הפעם, לידת הרשומה הייתה קשה במיוחד. מחד, הקרבה לשבועות או כמנהגנו – חג הביכורים, חיזקה את המחשבה לספר על החגיגות בימים "קדומים" כמו שנות העשרים ו/ או השלושים ומאידך, שפע הסיפורים ואיך לא, המחלוקות ואי ההבנות משכו מן הצד השני.
אז נכון שהסיפורים על שבועות עם גילויי הכפייה הדתית משכו לצידם, אבל הרשיתי לעצמי "להתפרע" ולהבהיר, בהמשך, גם משהו על הבריכות במשק.

את נושא חג הביכורים בחרתי להתחיל בקונגרס הראשון בבזל, כשהרצל מציין כי "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים" זוהי בעצם הפתיחה למלחמות הדת, כשהחרדים פותחים ב"מלחמת חורמה" נגד הקולטוריסטים. בקונגרס השני, כשמתקבלת ההחלטה שתכנה: נאמנות התנועה הציונית לדת היהודית, תומכים החוגים החרדיים בהחלטה. אמנם, מן הבחינה האופרטיבית הכוונה היא לחינוך העם היהודי ברוח הלאומיות אך אין התערבות בחיי המתיישבים בארץ ישראל.
בקונגרס ה-10 (אוגוסט 1911) כבר מתקיים דיון על חילול שבת בעין גנים והקונגרס מביע רצונו, שבשום מוסד לעבודה תרבותית לא ייעשה דבר המתנגד לדת ישראל, אם כי עדיין נשמעת הדעה כי "על הקונגרס להביע דעתו על נייטראליות בעניני דת". נו, אז מה?
כשחודש חג הביכורים בעמק יזרעאל בשנת 1923, החרדים, מאימים בפרישה מדירקטוריון קק"ל בטענה של חילול חג על "אדמות הלאום"; הם יוצרים לחץ על מוסדות הסתדרות הפועלים החקלאיים, שאוסרת קיום חגי ביכורים בפרהסיה (לכמה ישובים ובאופן איזורי). רק בשנת 1929, מועצת המורים למען הקק"ל נוטלת את היוזמה לשנות את החג ויוצרת (רחמנא לצלן) חג זכרון הביכורים שיתקיים באיסרו חג (?) כדי לא לחלל את החג והנוהל מופץ לכל הישובים העבריים בארץ.

אבל, המתיישבים בעמק מקיימים, בכל זאת ואף על פי כן ולמרות הכל, חגיגת ביכורים ירידית תצוגתית בחג השבועות עצמו ושוועת המחאה החרדית עולה השמימה; אם כי, שלא כמו המן שירד מן השמיים על בני ישראל, הפעם, גם משם, לא צנחה  עזרה משמעותית.
עתון "התור" (עתון הפועל המזרחי, אביו של "הצופה") דווח:
"חג הבכורים בעין חרוד" (אז עוד תל יוסף הינה חלק ממנו)
"למרות האזהרה של ההנהלה הציונית ובקשת ראש הרבנים לדחות את חג הביכורים הנערך בעין חרוד לאסרו חג – הוחג החג הזה בחג השבועות בחילול יום טוב בפרהסיה בכל עבודות אסורות. ידיעה זו עוררה התרגזות עצומה בכל החוגים בארץ ישראל וחושבים לאחוז בצעדים כאלה שמקרה זה לא ישולש אחרי שהוא נעשה כבר פעמיים…"
אבל, אחרי חליפת מכתבים (מן הסתם גם איומים), ולמרות התעקשות אנשי עין חרוד (ותל יוסף) הלחץ הציבורי מבית ומחוצה לו גבר על "לוחמי החילון" והחגיגות פסקו עד שנות השלושים.
במאי 1937 התחדשו החגיגות במתכונת חדשה. לא עוד חגיגות אזוריות אלא עין חרוד ותל יוסף ביחד – פעם פה ופעם שם וכך הווה עד שגם נוסח זה השתנה.
על החג הראשון המתחדש והשמחה וההתרגשות, שהיו כה גדולות, תואר ביומן "מחיינו" מ – 17.5.37:

"(…) בשני ימי חג אלה, בקרו אותנו מאות אורחים. באו לבקר חברים וידידים. באו גם שיירות מאורגנות, טיילו ברגל, בעגלות ואוטומובילים. חדר האוכל המה מרוב אורחים. הצפיפות הייתה רבה. הייתה השראה חגיגית.

מראשית המאורעות, לא הייתה בסביבתינו תנועה כזו. נשמנו לרווחה. מכל קצוות הארץ נסעו לבקר נקודות ההתישבות החדשה.

גולת הכותרת הייתה חגיגת הבכורים. אחרי הפסקה של כמה שנים, חדשנו את החג הזה השנה, החגיגה הייתה משותפת לנו ולעין חרוד, השנה התקיימה החגיגה בעין חרוד, בשנה הבאה תתקיים אצלינו. החגיגה הצטיינה בהשתתפות המונית. הישובים גדלו, והבכורים רבו. גם היבול המבורך, הטביע את חותמו על מהלך החגיגה.

החגיגה הייתה עממית ולבבית ועברה תוך כדי התרוממות רוח רבה. מראשית המאורעות, לא הייתה הרגשה כזו של חופש, עליזות ושמחה אמיתית כמו בחגיגה זו. החגיגה הייתה בטוי ליצר העשיה שלנו שלא פסק לאף רגע – גם בימי האימים שעברו עלינו(…)".

נקבעו הלכות הטכס, שהיוו יסוד לטכסים שהיו בשנים הבאות: "התכנסות, של נושאי הבכורים על מגרש הדשא – כל אחד על מקומו, כפי שנקבע מראש. הקהל עמד מסביב עבר על המוצגים, ילדי ביה"ס עברו בסך לקול צלילי התזמורת שצעדה בראש. על יד כל ענף התעכבו וקבוצת המחוללות פנו לכל ענף במלים אלו: 'גאולה תתנו לארץ'. נושאי הבכורים השיבו: 'הנה הבאנו בכורים – פרי עמלנו'" (…) . התהלוכה התקדמה והשאר יסופר בדברי הימים.

ומכאן לנושא הבריכות.

לאחר שהתפרסמה הרשומה על בריכת מרגולין קיבלתי כמה תגובות, חלקן ברשומה עצמה וחלקן בעל פה.
אחותי טוענת שהבריכה (שתקראו עליה בהמשך) בכלל הייתה בעין חרוד והויכוח בינינו, נשק לעוצמות שגרמו  לפילוג בין מאוחד לאיחוד. לדבריה שם היא למדה לשחות ואני, אין לי מושג על מה אני מדברת. היו אחרים שטענו שהבריכה הייתה בין תל יוסף לעין חרוד (מה שהיה נכון – אבל לא בריכת מרגולין). פנתה אלי חברת משק ותיקה, וציינה שבכלל לא זכרה את בריכת מרגולין, והרוב היו בטוחים שאני כותבת על הבריכה שהייתה ליד הדשא הגדול ושום דבר מהכתוב לא הסתדר עם הזכרון. אז החלטתי לעשות סדר בבריכות:

שלוש בריכות היו בתל יוסף (לפחות אלו שאני זוכרת).
על בריכת מרגולין כתבתי.
הבריכה השנייה הייתה מעל הדשא הגדול. זאת הייתה בריכת נוי עם חבצלות מים כחולות וסגולות ושני פסלים יפים.
הבריכה כבר איננה והפסלים נשארו ומקשטים את הדשא. הפסל הוא דוד פולוס, אמן מוזר שעבר בקיבוצים ופיסל פסלים שונים ויפים ואף חזר מפעם לפעם לעשות אחזקה ותיקונים לפסלים.
מקובל היה לחשוב שהגבר והאשה בפסל הגדול היו אסף ודלילה וכנראה שאין זה כך. גדעון כנעני, שעוקב אחר הבלוג שלי העיר והסביר כי האשה בפסל הגדול היא אכן, דלילה שמחוני, אבל הגבר הוא שמחה קימלמן (שלטענת גדעון, הוא היה בחירת האמן).
באשר לפסל הקטן עם הילדים, גדעון זכר את הילדה, כבתו של אברהם שפר מבית השיטה, שבינתיים נפטרה (הוא לא זכר את שמה). הוא לא זכר מי הילד, אבל רוני הלוי טוענת כי בלה הלוי סיפרה שהילד הוא יאיר הלוי בילדותו, שתלתליו משכו את תשומת לבו ואהבתו של הפסל.
הבריכה השלישית הכי פחות מוכרת, אבל הייתה ממש מפעל היא בריכת אדמה וזה סיפורה מתוך "מחיינו" מיום 31.8.36

"ביום הששי נקראו החברים ע"י מודעה על הקיר, לבוא בשעה חמש לחנוכת בריכת האדמה, עם הכנסת זרם המים הראשון לתוכה.
בתור המשק האחרון המקבל את מימיו מתעלת (?) המובילה את המים דרך כל העמק ממעין חרוד שלרגלי הגלבוע. (…) היינו סובלים מאד מתנודות גדולות וחסר יציבות בקבלת המים. לא פעם פחת פתאום זרם המים המגיע לנו או שנפסק לגמרי ולפעמים גם זרם מוגבר אשר פרץ את הסכרים, התעלות וכל שאר סדורי ההשקאה. (…)
כל זה הניע להצעתו של בן-מאיר על הקמת בריכת אדמה לרכוז המים בכמויות לפי הצרך ולאפשרות הזרמת מים לכל שטחי ההשקאה בכמויות מכוונות. אז נשאר רק הענין של השמירה על קבלת כל כמות המים המגיעה לנו והתנודות בקבלתם ע"י הפחתת, הגברת או הפסקת הזרם לא תשפענה יותר.
הרבה דיונים עברה הצעה זו עד שאושרה ע"י מוסדות המשק המתאימים. את תכנית הבריכה עבד המהנדס ש. בלאס, לפני שנה נגשו לעבודה, באמצע חלה הפסקה, בחודש יוני חדשו את העבודה וביום שש זה י' אלול הוזרמו לתוכה המים הראשונים.
הבריכה הזאת ראשונה היא בארץ במינה. מפעל גדול הוא לגבי דידנו. היקף הבריכה בשמותיה הוא כ-3000 מ"ר. מדות פני המים עם המלוי המקסימלי הן 70 מ' באורך ו-40 מ' ברוחב הקרקעית. העומק המקסימלי 4 מ' ובית קיבולה 4000 מ"ק. עם התמלאות הבריכה עד ל-75 ס"מ לפני שפתה יצאו המים באופן אוטומטי דרך המוצא המסודר לתעלת המוצא. כל עבודת החפירה ומלוי הקירות בוצעה בעזרת טרקטור, עם מחרשה וסקריפר. ס"ה נחפרו ומולאו כ-3000מ אדמה. עובי מקסימלי של הקירות כ-15 מ'. קו צנורות גן 10(?) יוצא מתחת לבריכה להובלת המים המיועדים להשקאת שטחי המספוא התחתונים. הקו הזה טרם נגמר סדורו ומגיע עד עתה עד לדרך בית שאן ומשם המים זורמים בתעלה פתוחה עד לשטחי המספוא. אגב – אתמול הונח צנור ברזל מתחת לפסי הרכבת ע"פ רשיון שהושג מאת הנהלת הרכבות (…)
בינתיים חנכו בשבת את הבריכה גם ברחיצה ובשחייה, גדולים וקטנים. באו מעין חרוד ומתכוננים לבא גם משאר הנקודות, כי יצא שמע הבריכה בכל הגוש. לסניף "הפועל" יתוסף ענין לענות בו: פתוח ספורט ואמנות השחייה. ישנן הצעות לנצול הבריכה לגידול דגים. יחד עם זה מתעוררת שאלת המצב הסניטרי של המים. אמנם רב המים מגיעים דרך התעלה מבאר עין חרוד, אולם באים גם מים מהמעין העוברים את כל אורך תעלת (?) הפתוחה שבה משקים עדרים, מכבסים ומתרחצים (ערביים) וכו'. מצטרף כאן גם מי הביוב של מחלבת "תנובה". יצטרכו להתיעץ ברופאים ולמצא אפשרות להכין את הבריכה לרחיצה כי דבר חשוב הוא. בינתיים לא משגיחים בדבר ומתרחצים. במשך ימים אלה נראית שם תנועה רבתי. הוצאו מהכלים ומהמזודות פיג'מות, בגדי-רחיצה והנה ממש הוי של שפת-נחל או ים. הנה איפוא, מלבד התועלת המשקית, תביא הבריכה גם תועלת חברתית ותגרום הנאה לחובבי השחייה ותהיה אפשרות ללמד גם את הילדים לשחות. אולם בנוגע לזה יש להעיר ולהתריע שהבריכה לא תהפך למקור של אסונות, ובעיקר לגבי ילדים; ויש לקבול על שלמפרע לא נעשו ולא נאחזו כל אמצעי הזהירות כגון סדור גדר מסביב למניעת נפילה בלי צדיה לתוך המים כי המים עמוקים הם וזה מכוון לילדים שאי אפשר לסמוך על מדת זהירותם. נחוץ לסדר מדרגה ורצפה באחת הפנות לאפשר את הרחצה לאלו שאינם יודעים לשחות ולמתלמדים.
א ת  ס ד ו ר י  ה ב ט ח ו ן  ה כ ר ח י  ל ס ד ר  מ י ד  ב ל י  ש ו ם  ע כ ו ב י ם  ו ד ח י ו ת ,  כ י  ב נ פ ש  ה ו א.

נברך על המפעל שיעזור לבסוס משקנו ופתוחו."

הכתוב הועתק כלשונו מתוך "מחיינו" ומחמת "עתיקותו" לעתים הכתב מטושטש או מחוק או לא ברור ולכן רבים סימני השאלה בטקסט. ומעבר לזה, נדמה לי, אין מה להוסיף.

וכמאמר המשורר "עד כאן דברינו לערב זה"

שלכם

נחמה (משי) בר-ניסן

רגע, רגע, "קול קורא" !!!!
אנחנו רוצים לסרוק את כל ה"מחיינו". זה מבצע רב היקף, על חומר שמתחיל בשנות העשרים, שאז היה "עתון חי" ואחריו הופיע "מחיינו".  זוהי הדרך הבטוחה לשמור על האוצר ולאפשר, למי שירצה, לעיין בו בכל עת.
לצורך זה אנחנו מחפשים מתנדבים שיצטרפו אלינו לעבודת הסריקה. אנחנו מבטיחים עבודה מענינת בחברה נעימה וכמו שהיה כתוב בשלט מאיר עיניים במחנה הגדנ"ע באר אורה: "ידיעת החומר ותחושת היעוד הם יסודות ההתנדבות"