אחרי החגים
סוף סוף הגיע "אחרי החגים".
כמה טוב לחזור לשיגרה. חמישה וחצי ימי חול, יום וחצי שבת . ארוחת בוקר, צהרים, ערב מדי יום ביומו. חול וחול ועוד פעם חול ואתה יודע איפוא התחלת ומתי מסתיים השבוע וחוזר חלילה.
הבית חזר למראהו הרגיל, הנכדים חזרו לביתם, החפצים וכל השאר חזרו למקומם והעולם המוכר שב והזכיר לנו כי הכל הפיך ושום דבר אינו סופי עד הסוף.
מה פתאום נכנסתי למוּד פילוסופי אני לא בטוחה שאני יודעת, אבל רציתי לכתוב על החגיגה ונחתתי על החגים. טוב, בטח ימצא קשר בהמשך, ואם לא, אני בטוחה שתסלחו לי.
אז הייתה לנו חגיגה. מה זאת אומרת חגיגה חגגנו!!! 90 שנה לתל יוסף.
באיזה סופרלטיבים עוד לא השתמשו? לקחו לי את הכל. היה נפלא; נהדר; קסום.
לפתע היינו שוב צעירים, טוב, לא ראינו את עצמנו, ראינו רק את בני הכיתה הזקנים שעמדו מולנו. בחנו את זכרוננו וגילינו שהוא עוד לא "זכרונו לברכה", נזכרנו בתעלולים נשכחים ואהבות נעורים; חיפשנו את אלה שכבר אינם ונהנינו מאלה שעדיין אתנו; ראינו את עברנו בחפצים שנשמרו על ידי בעלי חזון, ובתמונות שצולמו והזכירו לנו נשכחות. חיינו עברו לפנינו בסך ולא יכולנו אלא לדמוע משמחה והתרגשות שזה השבט שלנו, יחודי ומיוחד (ההולך ונכחד?) וכל זה בחגיגה מופלאה, מאורגנת ומתוזמרת בהפקה מושלמת. ועוד לא ציינו את תכנון הזמן, הארגון, המופע, החלוקה המדודה והנדיבה לכל שלב בערב היוצא דופן הזה; עם הקבלה והנתינה של תל יוסף שהעניקה לנו את ההרגשה, שאנחנו חלק מזה.
רוב תודות ויקר לכל מי שהיה לו חלק במחשבה, בתכנון, בארגון ובביצוע.
בתערוכה הנפלאה של חפצי תל יוסף לדורותיהם, אשר שוקי שפרן בעל החזון, טרח ואסף ושמר וידע שפעם נצטרך להם, משכה את עיני ולבי המכונה לפריסת לחם – הגיליוטינה.
לכאורה, סתם חפץ של יום יום, סתמי, ללא סיפורי גבורה או דרישות יוצאות דופן. והנה, דווקא החפץ הסתמי הזה זכה לשאת באמתחתו זכרונות, טעמים ורשימות, שחפצים חשובים ממנו לא זכו להם.
כבר סיפרתי באחת הרשומות הקודמות, איך היינו רצים, בהפסקה הגדולה, מבית הספר למאפיה, לחתוך ככר לחם חמה, בגיליוטינה המדוברת, למרוח מרגרינה ולמלאה בירקות חתוכים – מעדן גורמה אמיתי, מאז לא בא כטעם הזה בפי.
והנה בעתון החי מספר 88 מ-8.12.1930 מופיעה המכונה לפריסת לחם ברשימה של "ה"אופה" יהודה רזניצ'בקו – ארז (לא נגעתי, רק העתקתי):
כיצד פורסים על הלחם.
תחנת נסיונות ישנה בארץ והיא עוסקת בשאלה כיצד להוציא לחם מן הארץ. "השדה" מקדיש רוב עמודיו לשאלה, פלחינו דנים בישיבותיהם ובשיחות באורווה, בשדה ובחדר האוכל. ואילו על דבר אחד לא דנים אף פעם: איך להוציא לחם מן הארון ואיך להגישו לשולחן. והשאלה היא חשובה עד למאד, כי הכל תלוי בה; יחרשו בזמן חרישה טובה ומתוקנת, יבררו הזרעים, גם טל השמים ושמני הארץ יעזרו להצמיח חיטה יפה, גם האופה יצליח – ולכאורה הכל טוב, אבל בכל זאת עדיין לא הגענו לסוף. מספיק שהמטבח לא ישים לב ויוציא חדש לפני ישן או שהפריסה תהיה גרועה – ולחם לרוב מתבזבז והחברים רוטנים על האופים ועל הסדרים.
ופה אני רוצה לתת הוראות מספר כיצד לפרס על הפת:
1. הוצא תמיד את הישן לפני החדש, כי כשהישן יתישן – בטח שמקומו בארגז או במצב הכי טוב –
ללול.
2. אם תמצא בארון ככרות שלמים וחצאיים – הוצא תמיד קודם את החצאיים. אם גם יתייבש החתוך – הורד את הקרום היבש ופרוס את הלחם לשולחן.
3. יש לפעמים והאחד מתחיל פרס את הלחם מהצד האחד ובא השני וממשיך מהצד השני בכדי לזכות ב"נשיקה"; ולפעמים פורסים גם מהצדדים ויצא הלחם קרח מכל הצדדים, תייבש מהר ונפסל לאכילה.
4. יש והיד רחבה ובפרס על הלחם פורסים פת עבה ואין החבר גומר אותה והשיירים נפסלים
והבזבוז גדול. ולכן צריך התורן לזכור: פריסות דקות.
5. ועוד: התורן פורס רק חלק מהלחם ושליחי השולחנות ממשיכים לפרס ולהביא לשולחנות צלחות
לחם. אבל יש לפעמים שעומדים כבר בגמר הארוחה ושתים שלוש פרוסות יכולות לסכם את
הסעודה; אבל השליח אינו עושה חשבונות ופורס מלא צלחת לחם והתוצאה – שבבוא עובדי
המטבח הם אוספים מגשים שלמים לחם, ההולך מיד לארגז.
6. זה ואחרת: האם לחם מכיון שנחתך וניתן לשולחן הריהו כבר פסול לאכילה? והרי אפשר לאסוף
את הלחם הנקי ולהגישו שוב לשולחנות.
יותר משאלת העבודה המכניסה עומדת לפנינו שאלת ההוצאה של הפרודוקט, שלא יתבזבז, שיתן את מכסימוםההנאה לעובד.
הדברים פעוטים הם. אבל באלו תלוי סוד קיומנו."
ולנושא אחר לגמרי.
לכל אחד מאתנו, בוודאי לאלה מהשנתונים שלי, יש זכרונות משיטת החינוך בזמננו, שהתבססה על הכלל "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ – שׂוֹנֵא בְנוֹ". פעם, אולי עוד אספר לכם למה קיבלתי סטירת לחי מהגננת, הייתי בת 4 ונדמה לי שזה הזיכרון הראשון שיש לי.
אבל, בנבירותי בניירות מצאתי את המסמך הבא (אני מעתיקה אותו כי הצילום לא יצא משהו):
"יח' אלול שנת תרצ"ח ׁ(14.9.38)
שלום לך בגל (?) אנחנו ילדי כתה ד' מתל יוסף בפעם הראשנה כתבים לך מכתב. אנחנו אומרים לך שאנחנו לו יכולים ללמוד עם ——– המורה שלנו הוא מרביץ לנו עד זוב דם והוא מבזבז כסף למשק עד בלי סוף אנחנו מבקשים ממך שתחליף לנו מורה כי אנחנו לא יכולים למוד אם המורה הזה
ילדי כתה ד' מתל יוסף"
אז מה אנחנו למדים מזה? 1. היו לנו פעם ילדים אמיצים. 2. היה להם מורה אכזר 3. האם החליפו להם את המורה? 4. האם מישהו מזהה את עצמו בכתה הזאת?
ודבר אחרון, אחרון ודי. אני מבטיחה.
אני מחפשת מידע על הכפר קומי. יכול להיות שיש עליו מידע במקומות מסוימים ואינני יודעת איפה. הייתי רוצה לכתוב רשומה על הכפר הזה, כפי שהוא נמצא בזכרוננו.
אם למישהו מכם יש זכרונות, סיפורים, או משהו שיכול לספר לנו על הכפר, אנא בטובכם, ידעו את כולנו ואנסה לרכז את כל הסיפורים ברשומה אחת.
עד כאן דברינו להיום
היו שלום וכל הברכות הטובות
נחמה (משי) בר-ניסן
סיפורי ארכיון 
"ברצוני להגיב על המכתב של ילדי כיתה ד' האמיצים –
יכול להיות שהיו אלה ילדי כיתתי כי אני זוכרת את המורה שלנו, ישראל (לא זוכרת את שם משפחתו) שהיה מכה אותנו בסרגלים על הידים ויום אחד, יעקבלה רוזנפלד ז"ל לא התקשה לשכנע אותנו למרוד בו, ללבוש בגדי ים וללכת לשחות בבריכת (מי הבוץ) של עין חרוד…
כשישראל המורה בא לכיתה הריקה, הוא מצא בה רק את נתן דובז'ינסקי ז"ל, שהתעצל להצטרף אל המורדים ונאלץ לספר למורה לאן ברחנו.,
לאחר שעה קלה ראינו את ישראל המורה, אוחז בידו של נתן על שפת בריכת עין חרוד, והיחידה שלא הספיקה לברוח מפניו היתה קוקה אהוביה והוא הפליא בה מכותיו.
אני לא מבינה בכלל איך ההורים של כולנו לא התלוננו עליו, כי ברגע שעברנו ללמוד בבית הספר המשותף לעין
חרוד ולתל-יוסף, מנהלו, חיים שפרוני, הודיע לו נמרצות שבבית הספר שהוא מנהל מורים אינם מרביצים לילדים!
אותו ישראל ומשפחתו נאלצו לעזוב את הקיבוץ לאחר שבנם לחץ בטעות על הדק האקדח שהיה בביתם ובשגגה הרג את חיים שמרגד, בנם המנוח של רבקה ואפרים שמרגד, שליבם לא עמד להם בצערם הכבד וגם הם עזבו לאחר זמן את המשק. זה היה מקרה טרגי שגרם לצער כבד ולכאב לב לכל חברי המשק.
מצטערת שכתבתך המקסימה גרמה לי דווקא להיזכר בסיפור עצוב אבל אלה הזכרונות שצצו בראשי בעקבותיה.
להישמע, תמר (רתם) יינן."
לגבי גבעת קומי אני חושב, מחייב בדיקה בספר שגדעון כנעני כתב יש סיפורים ובכללם על גבעת קומי. מקור נוסף לאיתור בית שטורמן.
תודה. אני אחפש גם שם.
שבוע טוב לנחמה יקירתי ושפע ברכות על פעילותך הברוכה!
שמחתי גם לקבל ממך וגם ובעיקר לקרוא את התכנים האנרכוניסטיים
והמעניינים שכבר כמעט נשכחו ממני וצפו מחדש. כל הכבוד!
ממני – חגית כרמון.
הי נחמה –
אומנם אין לי מידע היסטורי/גיאוגרפי וכו' בהקשר לכפר קומי אבל כמה שברירי זכרונות עלו בראשי –
אחד – מהראשונים, שאמא שלי, חביבה, שהיתה אחות, היתה מטפלת לפעמים בתושבי הכפר שבאו למרפאה ואני עומדת בפה פעור לשמע המילים בערבית שיוצאות מפיה. משום מה המרפאה זכורה לי כממוקמת אז בקומת הקרקע של בית הקומותיים הראשון (סמוך לחד"א של הילדים) שהפך למחסן אספקה באחד השלבים.??
ןעוד אחד – טיול של ילדי כיתה ד-ה? לכיוון הכפר. המדריכה היא רותי חייט (שגם היא בעצם די נערה). מגיעים כמעט עד הבאר ואז שומעים קולות, נביחות, ואולי אפילו מישהו יוצא? ורותי קוראת בקול גדול לברוח, וכולנו רצים במורד הגבעה. זכורה לי הרגשת-מה של בושה בשבילה…אבל גם פחד.
והשלישי – נדמה לי שהוזכר כאן פעם – הילדים הערביים יורדים מהכפר על הדרך שבין עין חרוד ותל יוסף לכיוון הכביש ושרים: "פלסטינה בלאדינה כולו יהוד כלבינא" – ואנחנו עונים להם במקהלה באותו שיר ומחליפים "כולו ערב". משה כרמי ששמע אותנו יצא בקול חוצץ להבות: " אם אשמע אתכם שרים זאת שוב תקבלו ממני מכת לחי!!!".
זיכרון מתעתע לפעמים, ומכאן כל סימני השאלה שלי.אבל החוויות – חוויות.
תודה על פעילותך הברוכה.
נגה (יזרעאלי) ווילסון
תודה נגה,
אעזר בזכרונותיך, ברשותך, ברשומה העתידית על קומי.
נחמה