שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא

שלום לכם,

זמן ארוך עבר מאז נפגשנו לאחרונה. החורף המבורך והקור הגדול הקפיאו את אצבעותיי וכנראה גם את מקורות כתיבתי. ועתה, עם בוא האביב, הפשרת השלגים בחרמון ופריחת החרציות, גם אצלי מתעורר הצורך לשתף אתכם בהגיגים ופיוטים כטוב ליבי.

אינני יודעת מתי פסקו לערוך "סדר" במשק. האם פסקו? אבל האם גם הדורות הצעירים יודעים איך התפתח "הסדר" למה שהיה? אולי אפתח דווקא בזה, ואפילו שקצת הארכתי, סלחו לי, הרי אגרתי קרדיט מהרשומות שלא הופיעו. אז הנה זה בא.

 את חג הפסח בתל יוסף, אני זוכרת כאחד החגים היותר מלבבים בחיי, כילדה. הזיכרונות הנלווים אליו היו מהסוג שמעלה ריחות טובים של מאכלים מיוחדים, תכונה של ניקוי, סיוד, סידור וחידוש החדר של ההורים, דודים שבאים לביקור ומביאים מתנות והכי חשוב, סנדלים ובגדים חדשים שכל ילדי המוסד (בית הילדים) קיבלו לכבוד החג. כשגדלתי, השתתפתי, כמו ילדים אחרים, בתכנית ה"סדר" ו"העומר" שלפניו, כמנגנת בתזמורת וכחלק מהמקהלה והכרתי את סדר התכנית המיוחדת עם השירים ו"ההקראות" שהיוו טקס קבוע לכל חג וחג בקיבוץ.

לימים, כשבגרתי והקמתי משפחה משלי, חגגתי את החג עם משפחתי החדשה, ו"הופתעתי" לגלות כי לחג הפסח פנים שונות לחלוטין מאלה שאני מכירה. לקח לי זמן להבין כי "הפסח" שלי הוא החריג והשונה מהחג אותו חוגג שאר עם ישראל, שאינו חלק מן התנועה הקיבוצית.

הבנה זאת, חברה להבנות נוספות על מהות השוני והמרכזיות של הקיבוץ לעומת שאר החברה בישראל, וגרמה לי לתהות על הסיבות והגורמים שהביאו לבניית התרבות הזאת השונה כל כך. מאיפה זה בא, מתי זה התחיל ולמה זה נבנה אחרת? למה "פסח" שלי היה כל-כך שונה מפסח של שאר עם ישראל? ועדיין היה זה אותו פסח?

לצורך כתיבת הרשומה הזאת הסתייעתי בעבודה סימנריונית שעשיתי במהלך לימודי, שנושאה היה "השוואת ההגדה המסורתית להגדה הקיבוצית – המשותף והשונה לשתי ההגדות"

נעזרתי, אז, בזיכרונם המופלא של תמר ז"ל וגדעון כנעני שזכרו אירועים שקרו לפני שנים רבות ויכלו לתאר אותם לפרטי פרטים. לצורך תיאור ה"סדר" היחידי שנערך בחוץ, על דשא הקיבוץ (1946), נעזרתי בסיפורו של גדעון מתוך ספרו "מספורי סבא של שיר – סיפורי תל יוסף"; וכמובן, נבירות מהנות בארכיון המשק, ואם זה לא הספיק, אז ארכיון חוגים בבית השיטה ועוד מקומות דומים סייעו לי "לספק תאוותי" לאבק וניירות ישנים.
חלק מהתובנות והמציאות מאותה עבודה מובאות להלן:

כמו בקיבוצים אחרים, גם בתל יוסף לא נהגו לחוג את החג כמנהג המסורת. אליעזר כנעני ז"ל, בראיון אתו,  סיפר כי בשנים הראשונות (1925) חגגו את החג באמצעות קציר העומר, שהתקיים בערב פסח וזה מילא את מקומו של חג הפסח חג החירות; בתל יוסף גם הונהגה קריאה של "הגדה" היתולית שהייתה כעין יומן חי היתולי העוסק בענייני המשק וערוך בצורה של "הגדה" מסורתית עם הסגנון והמוטיבים מן ההגדה. למעשה קריאתה החליפה, בשנים הראשונות, את מסכת החג שהונהגה יותר מאוחר.

באותו ראיון, המשיך אליעזר כנעני וסיפר על הרצון לחדש את חגי ישראל המסורתיים לפי משמעותם ההיסטורית, חגים של עם היושב על אדמתו; עובד את האדמה וחוגג את חגיו החקלאיים לפי עונות השנה שהן גם עונות שונות בחקלאות. על הצורך לשלב את האקטואליה ותכנים נוספים במסכת החג (…) גם ההתרחשויות בארץ היו רציניות למדי ואף הן השפיעו. החלטנו אפוא בועדת התרבות לשוב למסורת של קריאת הגדה לפני הארוחה. ברם לשוב להגדה המסורתית לא רצינו כי ישנם בה פרקים שלא לפי רוחנו וגם רצינו לבנות הגדה שיהיה בה גם מן המסורת וגם תשקף את ההווי של עכשיו בגולה ובארץ". כך היו דבריו.

"הסדר"

התכונה לקראת החג ניכרה בכל רחבי המשק. ניקו את החצר מעשבי החורף, סיידו את החדרים; בשנים יותר מאוחרות החברים קיבלו חבילת "דברים טובים" (בקבוק יין ופרודוקטים מיוחדים) לקראת החג – "איך וכיצד יחלקו את החבילה" היה נושא למחלוקת, עליה ניתן ללמוד מהפרוטקול  של האסיפה הכללית מ-28.3.46

ועדת התרבות החלה בהמרצת החברים והפעלתם במילוי תפקידים שונים בארגון וביצוע תכנית החג: מי למקהלה, מי להקראת ה"הגדה", חזרות לריקודים וחזרות לכל התכנית. חג הפסח היה "מבצע" שכל חברי הקיבוץ השתתפו בו או למצער, התבקשו לקחת בו חלק: "ועדת חג הפסח מודיעה שמתארגנת שירה בציבור  וכולם נקראים להשתתף, למען הצלחת מפעל החג. בואו בהמוניכם!" (מתוך מתוך "מחיינו" מס' 763 מיום 21.3.47) זאת הייתה קריאה אופיינית באמצעות עיתון המשק, המודיעה על תחילת ההכנות לחג.

לצורת פעילות זאת היה בסיס אידיאולוגי כחלק מבניית התרבות החדשה. טבנקין סימן את יסודות התשתית באופן הבא: "המשפחה אפס כוחה, והקבוצה היא היוצרת". הייתה הבנה כי תרבות, חג, טקס, הם ציבוריים באופיים ולא עניין פרטי של האדם הבודד.

"סדר פסח" נערך לאחר טקס קציר העומר, בהפרש של שעות מספר. היה נפתח בפדיון העומר מידי ילדי המשק לטובת קרן קיימת לישראל, ומיד לאחר מכן מתחיל "סדר" פסח כשה"הגדה" מהווה את תכנית הערב.

"הסדר" התקיים, בדרך כלל, בחדר האוכל של המשק, (חדר האוכל נבנה כבר בשנת 1935 והורחב עם השנים); הסדר נערך בצפיפות רבה (כ-900 איש), ובשנת 1946 גדל מספר החברים במידה כזאת שהמקום היה צר מלהכיל את כולם. ההתלבטות הייתה רבה ובאסיפה הכללית הוצגו שלוש אלטרנטיבות:

א.      לסדר את "הסדר" בשני חדרי האוכל (גם חדר אוכל של הילדים), ואת 4 הכיתות הראשונות מבית הספר לא לשתף במסיבה ובארוחה.

ב.      שתי תכניות מקבילות בשני חדרי האוכל.

ג.    לערוך את כל החג על הדשא. (מתוך פרוטקול אסיפה כללית מים רביעי  ט' ניסן התש"ו)

לאחר דין ודברים, נבחרה האלטרנטיבה השלישית, שלפי הגדרתו של גדעון כנעני, שהיה מרכז וועדת תרבות באותם ימים, הייתה כשלון מוחץ. סיפורו של אותו "סדר" כושל, מופיע כסיפור בספרו של גדעון כנעני "מסיפורי סבא של שיר – סיפור תל יוסף".

מכל מקום, בשנים הבאות, נערך "הסדר" בחדר האוכל, ולעת הארוחה נחלקו החברים לשני חדרי האוכל. לימים, כשנחנך בית טרומפלדור (בסביבות 1952), נערך "הסדר" באולם הגדול של הבית, ובהמשך התפשט גם לחדרים הסמוכים.

על קישוט האולמות היו אחראים הילדים; על עריכת השולחנות היו ממונים חברים קבועים; זה היה הזמן להשלים את מכסת כלי האוכל שהלכה ופחתה במהלך השנה ואכן ניקנו כלים חדשים שיספיקו לכל המשתתפים ב"סדר".

המאמץ להפוך את ליל "הסדר" לאירוע חם ומשפחתי ככל האפשר התבטא בהכנת סעודה חגיגית במיוחד; בניגוד לנטייה או לתפיסה כי יש לשוות לחגים המסורתיים גוון עברי חדש, בארוחת החג של פסח, ניכר הרצון שהאוכל יזכיר את הבית שנעזב מאחור.

האוכל בושל במטבח הקיבוץ וחברות קבועות היו עוסקות בהכנות האוכל המיוחד לפסח, וזה אף הקנה להן מעמד והערכה מיוחדים. תמר מספרת כיצד הכינו את הקניידלך: "המטבח היה מכוסה בפלטות, ובמגשים שונים וכולו מכוסה בקנידלך. היו מכינים את זה מראש, הפלטות היו עומדות ככה, מכיוון שהן מלבניות היו עומדות אחת לרוחב ואחת לאורך כדי של ימעכו. שכבות שכבות. ומכיוון שלמגש היה גובה והקנידלך היו נמוכים הם לא נמעכו. אחר כך הכניסו לחדר קירור. אחד המאכלים האהובים בפסח היה לשון כבושה שנכבשה במטבח. היו אוכלים גפילטע-פיש, מרק עוף עם קנידלך, 'בשר שטוח' (פרוסות צלי). הכינו גם כיבושים – מלפפונים, סלק ועוד".

החג היה "אבן שואבת" לאורחים שהיו מכפילים את מספר החברים בארוחת החג. היה קיום מלא כרוחו ולשונו של הפסוק: "כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח". יהודה ארז (רזניצ'נקי) טען כי "מצב הפועל העירוני הנמצא בסביבה עירונית לבנטינית בורגאית אינו מאפשר לו כעת ליצור לו את הוויו. וכשבא החג נמשכים המונים המונים לנקודות החקלאיות מתוך צימאון רב לראות ולהימצא בתוך סביבה עצמית"; ואמנם, תופעת האורחים הרבים שהיו מציפים את הקיבוצים, הביאה אתה תעשיית בדיחות והומור מיוחד כדוגמת מחלת הפה והטלפיים שנקשרה באופן מיוחד לחג הפסח בעקבות מודעות שהתפרסמו בעיתונות היומית בתחילת האביב והתריעו בפני סכנת מחלת הפה והטלפיים שהכתה ברפתות, והמבקשות מהציבור בארץ להימנע מלבקר במשק. הלשונות הרעות היו לוחשות כי כל העניין הוא המצאת הקיבוצים לקראת חג הפסח המבקשים למנוע מגלי האורחים מלהציף את המשק בחג ובעיקר את חדר האוכל.

ה"הגדה" 

אליעזר כנעני סיפר כי "בשנים הראשונות, ב'סדרים', היו קוראים 'הגדות היתוליות' שנכתבו על ידי חברי המשק (ראו בהמשך), אולם ברבות הימים נוכחו כי אין די בכך והטילו על משה מילמן ז"ל ועלי לערוך 'הגדה' של פסח מיוחדת של תל יוסף. אחרי שיקול דעת בינינו, החלטנו שה'הגדה' של פסח שלנו תכיל 4 מדורים מוגדרים: טבע, אביב, יציאת מצרים, פרקי גולה וניחומי גאולה וכך עשינו".

פרקי האביב והטבע לוקטו מתוך "שיר השירים" ומשוררים נוספים מן הקלאסיקה היהודית. יציאת מצרים נלקחה מן ה"הגדה" המסורתית והוספו עליה  דברים משל סופר או הוגה דעות מן התקופה המאוחרת. הייתה התלבטות בבחירת פרקים על הגולה בדבר ערכם הספרותי ויחד עם זאת שיבטאו את המצב הטראגי של העם בגולה. פרקי ישועה לוקטו מספר ישעיהו בעיקר. ארבע הקושיות והתשובות עליהן היוו קושי מיוחד. מהקושיות המסורתיות ניתן היה לקחת רק את הקושיה הראשונה ואת שלוש האחרות חיברו המחברים באופן שיתאים ל"הגדה" הנכתבת וכך הווה גם ב"הגדות" הבאות.

ה"הגדה" הראשונה נכתבה בשנת 1935 ולא נשמר ממנה כל העתק. העתקי "הגדות" משנת 1937, 1938, 1940  נמצאות בארכיון החגים של בית השיטה, ואילו העתקים מ"הגדות" משנת 1949-1941 נמצאות בארכיון תל יוסף.

בחרתי להביא כדוגמא שלוש "הגדות" מן השנים 1937, 1948 ו-1949 מאחר וה"הגדה" הראשונה משקפת כמעט במדויק את העקרונות שהנחו את כותבי ה"הגדות" על פי אליעזר כנעני. ה"הגדה" מ-1948 דלה וקצרה בהתאם ליכולת של הציבור לחגוג את החג בעת מלחמה; ואילו ה"הגדה" מ-1949 שונה בתכלית מן ה"הגדות" הקודמות ועל כך בהמשך.

שער ה"הגדה" משנת 1937 הוא ציור מורכב של צלקה, הוא בצלאל צורי, המציג איכר ההולך וזורע, ברקע התמונה נראות הפירמידות של מצרים ואיור של הספינקס, כשמתרחקת מהם שורה ארוכה של אנשים הבאים כנראה לסמל את יציאת מצרים. את תמונת השער מקיפים עיטורים של שבולים ועלי גפן.
השער משקף את שילוב המסורת – כפי שמפורשת על ידי דור החלוצים – של סיפור "יציאת מצרים" עם השיבה של עם לאדמתו ועבודת האדמה.
ראוי לציין כי כל דפי ה"הגדה" – חלקם כתובים במכונת כתיבה, חלקם כתובים בכתב אמנותי (הכול בהדפסת סטנסיל שכבר היה קיים בשנות השלושים) – מאוירים  ומקושטים על ידי בצלאל צורי באיורים תואמים את הטקסט המופיע באותו עמוד.
ה"הגדה" נאמנה לעקרונות המנחים שנזכרו לעיל ונכתבה על פיהם:

האביב פותח את סיפור ה"הגדה" בציטוט משיר השירים:  "כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו(…) והגפנים סמדר נתנו ריח" (שיר השירים, ב, יא-יג) ולאחריו מופיע שיר העוסק בהבאת העומר.  שיר של ש' שלום ממשיך את הפרק של עבודת האדמה והמאבק על האדמה, וסוגר את הפרק הזה שיר נוסף על הברכה שביבול.

ארבע הקושיות הן "אמתלה" לפרק אקטואליה. נשארת המסגרת של שאלות ותשובות, ונשארת המסגרת של כעין שיחה עם הילדים (השואלים את השאלות ב"הגדה" המסורתית); הפניה וההסברים הם לילדים "(…) גם השנה אותה השאלה. ולצערנו הגדול, ילדים, עלי לענות לכם; לא ולא. לא הוטב מצב היהודים בעולם, לא הוגן סבלו, לא הורפתה מהם היד האכזריה (…) והנה בזמן האחרון קמו גם שם צוררים אשר מנסים כל כוחותיהם להרע לנו, להעליל עלינו עלילות ולהשפיע על הממשלות שתתחלנה גם הן לקפח את זכויותינו ולדחוק את רגלינו (…) את חג השאיפה לחרות נחוג גם בימים וערבים קשים אלה" (1937).  יש לזכור כי בשנת 1937 התעצמו ההתקפות וההתנכלויות על היהודים בגרמניה בעקבות חוקי נירנברג שנחקקו ב-1935; בארץ-ישראל המצב קשה בעקבות המרד הערבי שפרץ ב-1936.

את מדור יציאת מצרים, פותחים פסוקים מספר משמות פרק א' המספרים את סיפור בני ישראל במצרים, לאחריהם פסוקים מספר שמות ב' העוסקים במשה  ולבסוף יציאת מצרים המתוארת בספר שמות יד-טו.

מדור פרקי הגולה נפתח בקטע משירו המפורסם של חיים נחמן ביאליק "קומו תועי מדבר". (ב"הגדות" יותר מאוחרות השיר הזה הושר על ידי מקהלה על פי לחן שהולחן על ידי יהודה שרת) בהמשך הפרק מופיע קטע משירו של ביאליק "על השחיטה" וקטעי קריאה נוספים באותו נושא.

ניחומי הגאולה פותחים בשיר "ברכת עם", ממשיכים לפסוקים מספר ישעיהו "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות (…)" (ישעיהו, ב' ד') ועוברים ל"כל דכפין ייתי וייכול (…) לשנה הבאה בני חורין" (מן ה"הגדה"). חלק זה עונה על החיבור ל"הגדה" המסורתית ושומר את ההקשר הכללי לניחומי גאולה.

ה"הגדה" מסתיימת ב"חד גדיא" בנוסח המסורתי בתרגום העברי.

אם כן, "הגדה" זו, נאמנה לעקרונות שהונחו לפתחם של מחבריה: טבע, אביב, יציאת מצרים, פרקי גולה וניחומי גאולה; מביאה מעט מן ה"הגדה" המסורתית כדי לחבר המקורות לתפיסה האידיאולוגית ועונה על הצורך קיום מצוות "ליל הסדר".

ה"הגדה" משנת 1948 הינה "הגדה" קצרה, נטולת איורים, כתובה במכונת כתיבה.
גם תכנה נשאר נאמן לסדר שנקבע ב"הגדות" המוקדמות, אולם הוא מורכב בעיקר משירים שהציבור שר ביחד ומעט קטעי קריאה.
ה"הגדה" נפתחת בשירי עומר ו"שבולת בשדה" הקשורים לטקס פדיון העומר, עוברת לקבוצת שירי אביב, הנקטעים בקטע קריאה אחד משיר השירים. פרק קצר העוסק ב"יציאת מצרים" מלווה בשלושה שירים ושני קטעי קריאה קצרים.
הפרק הבא עוסק בקצרה בגולה באמצעות קריאה ועובר לשיר הפרטיזנים.
מכאן עוברים לפרק המוגדר ב"הגדה" במערכה. זהו החלק האקטואלי ביותר המעיד על מועד קיום החג – בעיצומה של מלחמת השחרור; ואכן בפרק זה ישנם קטעי קריאה העוסקים במלחמה, מזמור למגיני ישראל והמנון הפלמ"ח. ה"הגדה" מסתיימת בשירת "התקווה".
זוהי "הגדה" קצרה, שומרת על סדר הפרקים המקובל, ועם זאת לאומית מאוד ומשקפת את רוח הזמן בה נכתבה וקוימה.

ה"הגדה" של שנת 1949 שונה בתכלית השינוי מן ה"הגדה" שלפניה.

על השער מצוין בגאווה "א' למדינת ישראל * תש"ט". האיורים הם של בצלאל צורי ומעטרים את כל דפי ה"הגדה". חלק מן ה"הגדה" מודפס וחלקה כתוב בכתב יד אמנותי. ניכרת הקפדה רבה על צורתה וכמובן על תכנה.
הקו המנחה המשותף לכל ה"הגדות" נשמר (טבע האביב, יציאת מצרים, פרקי גולה וניחומי גאולה) , אם כי ישנו עיבוי של הנושאים ותוספות רלוונטיות.
ה"הגדה" פותחת במדור האביב כשמופיעים בה שירים שטרם הופיעו ב"הגדות" הקודמות כמו "מה יפית האביב" ו"בשורה טובה הבאתי". פרק האביב ועבודת האדמה הוא למעלה מ-20% מן ה"הגדה".
הפרק הבא עוסק, כמצופה, ביציאת מצרים ובו ניתן למצוא חלקים נרחבים מן ה"הגדה" המסורתית, אשר תואמים את התפיסה של מעצבי ה"הגדה" הקיבוצית – הרחבת התחום המקראי-היסטורי של יציאת מצרים. גם הוא מהווה כ-20% מן ה"הגדה" בכללותה. אולם בניגוד ל"הגדות" הקודמות חלקה של ה"הגדה" המסורתית רב על החלק המקראי.
"זכור את היום הזה (…)"; "הא לחמא עניא (…); "כל דכפין (…)"; "והיא שעמדה (…)"; "בצאת ישראל ממצרים (…)"; כל אלה נלקחו מן המסורת והוכנסו ל"הגדה" הקיבוצית.
ארבע הקושיות צומצמו לקושיה אחת, אשר שולבה עם סיפור "יציאת מצרים" הבא אחריהן ב"הגדה" המסורתית: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו יי אלהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים. הרי אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים." והתשובה היא: " עבדים היינו, עתה בני חורין" כך על ידי החלפת קטעי המקרא ועריכה שונה, נשאר הצד השווה שבכל ה"הגדות" והוא עצם הצגת שאלת היסוד: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" ללמד כי לילה זה שונה משאר לילות השנה, לרבות לילות יום טוב, כי בלילה זה מרבים לספר ביציאת מצרים.
שאר חלקי ה"הגדה" – כ-60% – מוקדשים לתקומת ישראל והקמת המדינה. גם פה מופיעים שירים חדשים שלא נראו ב"הגדות" המוקדמות כמו שירם של לוינסון ואדמון "בא יום נקם ושילומים חיכינו לו", או שירם של קיפניס וקרצ'בסקי "אל ראש ההר" ואחרים הדומים לו.
שיר חד גדיא סוגר את ה"הגדה", אבל הוא מושר בגרסה של קיפניס ואדמון השומר על התוכן החדשני והמודרני של ה"הגדה" הקיבוצית.

קציר העומר

 קציר העומר, כאמור, היווה בתחילה, תחליף ל"סדר" המסורתי, דבר שנעשה מבחירה.

בתל יוסף, ענף הפלחה היה ענף מוביל. מהגדולים והרווחיים של המשק ומאליו, טקס קציר העומר השתלב בגאוות הקיבוץ על שדותיו המניבים ועל החזרת קציר העומר כמוזכר במקורות.  קציר העומר היה הדגשה של הקשר המחודש עם עבודת האדמה, עם הטבע והארץ המתבטא בחג האביב, חג האדמה וראשית הקציר. הקשר הזה הביא להתפתחות טקס העומר, שבמרכזו – "ראשית קציר חיטים". על ידי טקס זה ביקשו המחדשים ליצור קשר עם ימים קדומים, ימי שבת אבותינו בארצם לבטח והמשכו ליל הסדר, זכר ליציאת מצרים. אליעזר כנעני סיפר כי "העבודה החקלאית הראשונה בעמק הייתה הפלחה, היה רק טבעי שהחג הראשון שנחגג היה קציר העומר בערב פסח". ("מחיינו" מספר 1686).

טקס העומר בתל יוסף היה במתכונת קבועה. לפי זכרונו של גדעון כנעני לא חלו שינויים במהלך השנים. לא במהלך הטקס ולא בתכנים; בריקודים חלו שינויים קלים על ידי נעמי מדברי ז"ל (נפלה במלחמת השחרור בעלות רכבה על מוקש). לפני השינויים הללו, הריקודים היו יותר פרימיטיביים, פשוטים (כך גדעון). אבל זה היה בסדר קבוע. "בא השמש, בא הקוצר" (טקסטים של טקס העומר). הטקסטים חוברו על ידי משה טבנקין מעין חרוד וקוימו באופן קבוע מדי שנה בשנה.

טקס קציר העומר תמיד התקיים ביום "הסדר" בשעות אחר הצהרים. לא קרה מקרה בו הטקס התקיים ביום אחר. הטקס היה חלק מן "הסדר" שלאחריו. בשנים הראשונות התקיים "הסדר" במתכונת כזו או אחרת ללא טקס קציר העומר, שהחל מעט שנים מאוחר יותר, כשגדלו הילדים במידה מספקת ואפשר היה לקיים את הטקס בהשתתפותם. החברים המבוגרים לא חגגו את הטקס ללא ילדים.

לא כל קיבוץ יכול היה להתברך ב"מכשיר" רב עוצמה כמו תזמורת כלי נשיפה מלאה ואכן חגיה של תל יוסף היו מבורכים בעושר מוזיקלי ותרבותי. התזמורת הייתה כלי מוביל בטקס קציר העומר. הייתה ישובה על כלי רכב (עגלה או משאית) שנע לאיטו, וליוותה את מסע התהלוכה בנגינה של שירי לכת, פסח ושירי אביב. סדר התהלוכה היה קבוע ופורסם מראש בגיליון מיוחד של "מחיינו" וגם על גבי לוח המודעות של המשק עם תכנית החג המפורטת (ראה עמ' 25).

טקס קציר העומר ופדיונו כלל קטעי נגינה, שירה בציבור בלווית התזמורת, ריקודים של בנות ובני המשק וכמובן קציר העומר עצמו.

בשנת 1949 גם הוקרא "יזכור" מיוחד לבני המשק ובני העמק שנפלו.

היה בכך לחבר בין המקורות של קציר החטים על ידי עם העובד את אדמתו אשר גאולתה הושגה בדם של עם עצמאי ולוחם חופש.

ה"הגדות" ההיתוליות

בשנים הראשונות אחרי ייסוד תל יוסף לא הוקראה כל "הגדה". בדרך כלל, ציבור החברים היה מתפזר אחרי הארוחה החגיגית של פסח "כל אחד לצריפו או לאהלו (כך לפי אליעזר כנעני). השולחנות נוקו וסודרו מחדש. כעבור שעה קלה התאסף שוב הציבור לשמוע את ה"הגדה" ההיתולית. זו חוברה בידי צוות ליצנים כיד המחברים הטובה עליהם. (…) מבנה ה"הגדה" ההיתולית לפי זו המסורתית: ' קידוש' ו'רחץ','שפוך חמתך', 'ויהי בחצות הלילה', 'לך כי לך', ועוד. המזכיר, הגזבר, האקונום, החצרן – כל אחד 'מצא' את מקומו באחד הפרקים האלה". את ה"הגדות" ההיתוליות כתבו כמובן חברי המשק, כשלפי זכרונו של גדעון כנעני עסקו בהם אותם אנשים: "ארנון, חיים חרודי (נרצח ב"שבת השחורה" בחצר המשק), פקטורי (אלישיב), אני ואולי עוד חברים. הם הכינו כל שנה את החוברת. מדרך הטבע, כל שנה הכניסו משהו יותר אקטואלי". ה"הגדות" נכתבו בכתב יד ובעותק אחד, ואכן נשמרו מהן רק בודדות שנאספו בארכיון המשק. את ה"הגדות" ההיתוליות המשיכו לחבר ולקרוא גם אחרי שכבר חוברה ""הגדה" רצינית" שהוקראה בליל הסדר.

ה"הגדות" ההיתוליות היוו, בתחילה, את בסיס החג ובהמשך גם אחרי שנכתבו ה"הגדות" האחרות, לא איבדו את מקומן ואצל רבים המשיכו להיות גולת הכותרת של החג.

עד כאן "ההיסטוריה" של פסח בתל יוסף, עבור הדורות שלא ידעו את משה.

בהמשך משהו שבכלל לא קשור, אבל מצאתי, ולא יכולתי שלא לשתף אתכם בהנאה מהגילוי שגם בארזים נפלה שלהבת, והיא צהובה כמו שרק צהוב יכול להיות.

אנחנו (לפחות הדור שלי ושכניו) זוכרים את חברי המשק המבוגרים, כאנשים נשואי פנים, מי פחות מי יותר, רציניים, נושאי אחריות או מתחמקים ממנה, עסוקים בעניני ציבור או מעסיקים את העוסקים, אבל בעיקר, מבוגרים.
כשאני נוברת בניירות ונתקלת (והרבה) בדמויות המוכרות, אני  רואה אותן בעיקר, באותן עיני הילדה שהייתי, וזהו הזיכרון הראשון והמכריע שזכרונן (של הדמויות) הוטבע בזכרונה. (טוב, אני יודעת שהמשפט מסובך, גם כשכתבתי אותו עברתי עליו שוב ושוב כדי להבין מה כתבתי, אבל החלטתי להשאירו כמו שהוא כי לא מצאתי ניסוח טוב יותר). והנה, אני פוגשת את עברם של חברי המשק נשואי הפנים, והם צעירים נלהבים, חמי מזג וסעורי הורמונים, עוקרי הרים ומפלסי דרך והם ככל האדם בגיל הרלוונטי. בני כמה הם היו בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת? כמה צעירים הם היו? ומה הם הספיקו להקים ולבנות (ולהרוס), כשאנחנו, בגילם, כבר באנו אל המוכן ויכולנו רק להמשיך או להתחיל דרך חדשה, אבל מנקודת התחלה הרבה יותר גבוהה.

מחלוקות ומריבות, ויכוחים ופילוגים, בשנים ההן, היו לרוב. כבר דשו ודשנו בהם מכאן ומכאן. פרשת אלקינד, הפילוג בין עין חרוד לתל יוסף, העזיבה למושבים, ועוד התפלגויות שונות ומשונות, שבשביל אמבה מצויה היו מספיקות למהלך חיים שלם.
לא באלה אני רוצה לעסוק. הפעם אני רוצה "ממש לרכל", לגעת במריבות הקטנות, להציץ לפרטים שבנו את היום-יום, להיות מציצנית "מגעילה" ולקחת אתכם, איתי,  לסיור המרטיט הזה.

הבוררים (נכתב ב-3.8.31)
לנוחיותכם, אני "מתרגמת" את הכתוב ובהמשך תקבלו גם את המקור. השפה "המשונה" היא במקור.

מסקנות ועדת הברור בענין זליקוביץ – יזרעאלי

1. בחמישי בערב בגמר נגינת הפטיפון נכנסו כמה חברים לחדר המוסיקה וביניהם ניסן, זליקוביץ ואחד האורחים שלקחו בהכנסם כלים שניסו לתקוע בהם. חברי התזמורת דודקא ובומברוך העירו אותם, שיניחו את הכלים על המקום היות והם עלולים להתקלקל בידים לא מנוסות. ניסן והאורח הניחו מיד את הכלים וזליקוביץ המשיך להחזיקו ביד. אחרי שדודקא הזהיר כמה פעמים שיניח את הכלי ניגש גם יזרעאלי וחזר על הדרישה. יש לצין שהטון של יזרעאלי היה כנראה נרגז וזליקוביץ ענה לו בגידופים. יזרעאלי שלח ידו לקחת את הכלי בכוח מידי זליקוביץ והאחרון הרים את הכלי והכהו בראשו.
זליקוביץ טוען שיזרעאלי התחיל במכה, אולם גם יזרעאלי וגם העדים אינם מכירים בזה, ומאשרים שהיה רק נסיון להוציא את הכלי. אחרי המכה בכלי היו חלופי מכות בין שניהם עד שהפרידו ביניהם.

2. זליקוביץ מודה שעשה מעשה לא נכון שהכה בכלי ומצטער על זה. הוא הודיע שעשה את זה בלי הכרה.

3. זליקוביץ מודה באשמתו ומקבל עליו לבל ישנה הדבר להבא. הוא מוכן לקבל את הדברים באספה האחרונה (ביותר?) אזהרה אחרונה וזה ובמקרה אם ישינה הדבר – להיות מוצא מהמשק.

4. ביחס לחיטריק הוא מודיע שלא התכון לשום דבר רע, והביע את דבריו מתוך אי-הכרה.

הוא חושד בחיטריק שכל הצעתו אינה באה אלא משום שגרם היזק של 3 לירות בשבירת הכלי, ומתוך זה חשב לפנות למשפט ההסתדרות שתוציא גם אותו מהמשק.

הבוררים
י. רזניצקי
(——-)
י. פישגויט

אז תגידו את האמת, לא היה שווה?

ולבסוף, תיקון טעות,

בבלוג על בריכת מרגולין, העליתי תמונה של יהודי עבדקן עומד  ליד המזרקה בתל יוסף למטה והצגתי אותו (בהסתייגות) כאותו מרגולין בונה הבריכה. אז זהו שלא. הדמות העבדקנית עם הזקן העבות הוא וולפסון, סבא של ממיק מצד אמו. ומי שתיקנה אותי היא שולמית הפטר, שתבורך.

אז שיהיה לכולנו חג שמח וכשר

שלכם

נחמה (משי) בר-ניסן