למה אנחנו אוהבים מוסיקה?

שלום לכולם,

מאז ומתמיד אהבתי מוסיקה ובעיקר מוסיקה קלאסית. אני עוד זוכרת את שעורי המוסיקה בבית הספר, שניתנו על ידי עופר כרמי (ז"ל), שלימד אותנו להאזין למוסיקה קלאסית והקדים בשנים רבות את גיל שוחט, אריה ורדי, אסתרית בלצן ואחרים. את הסימפוניה הששית של בטהובן "הפסטורלית" אני יכולה לזמזם בעל פה ולציין מתי מגיע האביב והיכן נכנסות הציפורים לסיפור.
עד היום, עוד צורב העלבון בקרבי על כשלוני במבחן ההתאמה לנגינה בפסנתר, שנערך לנו בצריף של הפסנתר, שעמד בקצה הדשא מאחורי חדר האוכל. רק כשהגעתי לגיל 60 יכולתי להתגבר על העלבון ולקחת שעורים בפסנתר כפיצוי על החסך בילדות.
ברירת המחדל הייתה נגינה בתזמורת. אמנם ההשתייכות למשפחת התזמורת הייתה חלק מתהליך ההתבגרות שהחל בתזמורת חליליות ועבר לכלי יותר נחשב, ושדמי החליט שאני מתאימה לחצוצורות, אבל מה זה חצוצרה מול פסנתר?
כשהתבגרנו וגילינו את קסמי הדשאים, רבצנו על הדשא ב"יש ערמה של חברה על הדשא" והאזנו בצוותא ל"ברבור מטואנלה" , "אגם הברבורים",  מגוון בטהובן, חצטוריאן, סיבליוס ואחרים.
התקליט הראשון שקניתי לעצמי היה "הסימפוניה הפנטסטית" של ברליוז ומאחר שהוא היה כמעט היחידי ברפרטואר הדל שלי, השמעתי אותו שוב ושוב עד שהיה לי לזרא, בערך כמו שזורבה היווני נגמל מדובדבנים.
לימים, שאל אותי בני הצעיר, שהיה בשנות העשרה שלו איך אני מכירה כל כך הרבה יצירות ואיך אני יודעת לבחור בין זאת לזאת? למעשה, רק אז נתתי דעתי לכך שקיבלנו חינוך מוזיקלי משובח, שהיה חריג גם בימים ההם, ובעצם זכינו באוצר תרבותי שמעטים בתנועה הקיבוצית זכו לו.

כשהגעתי – במסגרת קטלוג היומנים – ל"מחיינו" משנת 1943, נתקלתי ביומן שיצא בחג ה-22 למשק (יומן מספר 128/568 ביום י"ב כסלו תש"ד). כשקוראים את תכנית החג, אולי היא (התכנית) נותנת רמז או  תשובה חלקית לשאלה איך שפר עלינו מזלנו? מי הכתיב את הקו התרבותי הזה? האם רק התזמורת? הרי התזמורת הייתה חלק מאווירה כללית. התזמורת יכלה לקום ולהתקיים כי היה ביקוש לסוג כזה של תרבות. זה היה משהו מיוחד לתל יוסף ולאו דווקא לקיבוצים אחרים. להלן התכנית:
(בגלל איכות המסמך אינני יכולה לצלם אותו ולכן אני מעתיקה אותו כלשונו)

פרשת החג
תרפ"ב – תש"ד – כ"ב לעליה על הקרקע.
צלצול הפעמון – בשעה 7.
1.  פתיחה ל"הספר מסיביליה" מאת רוסיני                            פסנתר – ע"י תמר נוזיק ותמר רוזנבאום.
2.  נאום החג                                                                     ח. רוכל
3.  הסעודה

ה  נ  ש  ף.

1.  ההימנונים                                                                    התזמורת
2.  דברי פתיחה, הזכרת נעדרים, הקראת ברכות וכו'.
3.  "מות שאול"                                                                 התזמורת
4.  קונצרט, מאת באך (פרק ראשון) – 2 כנורות ופסנתר –   בן יעקב, רמתי וצבי ר.
5.  סונטה מאת היידן                           כנור ופסנתר            בן יעקב וצבי רוזנשטין
6.  "הכעס על המטבע שאבד" מאת בטהובן – פסנתר             צבי רוזנשטיין
7.  אנדנטה מאת צ'ייקובסקי                כנור ופסנתר             בן יעקב וצבי ר.
8.  "ליהודים" מאת אנגל                     כנור ופסנתר             בן יעקב וצבי ר.
9.  א. מרש;  ב. "ניגון חסידי"; פופורי משירים אוקראינים; – התזמורת.
10. "שלש תקופות" מאת ע. הרוסי – דקלום קולקטיבי; הביצוע – ישראל צוקרמן, התנועות – רבקה שטורמן, הליווי – צבי ר., המשתתפים – ילדי כתות ח-יב.
11. משחק מקלות – הופעה ספורטיבית – ע"י ילדי בית הספר בהדרכת דודיק י.
12. פירמידות     –   הופעה ספורטיבית – ע"י ילדי בית הספר בהדרכת אשבל.

עד כאן התכנית. איזה יופי. האם צריך להוסיף?

שלכם

נחמה

משה הר-ירוק שלא הכרתם.

שלום לותיקים ולקוראים החדשים.

היסטוריה ניתן ללמוד ממקורות שונים. פעם נהגו ללמוד על העבר דרך מלחמות, אירועים חובקי ומפרקי אימפריות, חיי מלכים וחצרותיהם, חיי מצביאים ומנהיגים  או ארועים מאחדי או מפלגי עמים.
עם הזמן, התפתחה האסכולה של לימוד ההיסטוריה דרך האדם הפשוט והארועים הקטנים והגדולים שליוו אותו.
איך חיו האנשים הפשוטים? היכן ואיך גרו? מה אכלו? במה עבדו? איך בילו אחרי העבודה? ממה מתו וכן הלאה. כל אלה ועוד, היו פרטים שיכלו לתת לנו תמונה היסטורית אוטנטית – לטעמי, גם יותר מענינת, של ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלנו

על שמות המנהיגים קראו רחובות או  ישובים, וכולנו יודעים – פחות או יותר- על הרצל, אוסישקין, שינקין, גורדון, חנקין וכל שמות הרחובות בכל הערים והישובים ברחבי הארץ.
אבל, למשל,  מה אנחנו יודעים על טוביה אנגל שנולד בפולין בעיירה טורן ב-1900, עלה לארץ ב-1920 ומת אחרי 3 שנים, ממחלה. הוא היה חבר תל יוסף וקבור במעין חרוד. או תהילה טל שעלתה מפולין ב-1924 ומתה כשהיא רק בת 21, גם כן ממחלה. ויעקב ויסר מאוקרינה שנרצח והוא בן 27 וגם כן קבור במעין חרוד, או דוד בירנבוים מלודז' שנהרג בתאונה והוא בן 25.
מי הודיע להורים? מה עשו עם החפצים? איך זה השפיע על החברים שנשארו?
כמה ארוכה היא הרשימה של המתים ממחלה. ולהגביר עצב, כמה רבים המתאבדים. האם הגעגועים, הקושי, התנאים הבלתי אפשריים?

עבודתי הראשונה בארכיון הייתה להעלות  למחשב את רשימת כל חברי המשק, שנפטרו ונקברו בתל יוסף או במעין חרוד. כשראיתי את הרשימה הארוכה של צעירים נלהבים, שעלו מאירופה הקרה, לארץ קשה, חמה ואכזרית. כחולמים עלו, לבנות ארץ חדשה – נפלו שדודים מעקיצת יתוש, געגועים, בדידות ומחסור. הרשימה מתארכת אל הנופלים בהגנה על העמק ואחר כך הנופלים במלחמת השחרור ואת הנופלים במלחמות אחרות – כל ההיסטוריה שלנו לפי רשימת הנפטרים.

יום אחד, אוריאל צור, שהוא מתנדב כמוני בארכיון גדוד העבודה, ובא ליום בשבוע לנבור בניירות (אבל הוא גם נשאר בערב לנגן עם התזמורת – הרכב שנאסף אד-הוק לנגינה בצוותא) הודיע לי בהתרגשות, שמצא אוצר. בארון השני מצד שמאל במדף השני מלמעלה, ישנה קופסת ברזל (פח) וכתוב עליה "חברים בגדוד העבודה". לא, הוא עוד לא פתח אותה, אבל אני צריכה לעזוב את הכל, לפתוח את הקופסא ולהעלות את כל השמות על המחשב. אוריאל, הקופסא נעולה? כן. איך אני אפתח אותה? לא חשוב, תפתחי. פתחתי.
אוצר בלום. שורות שורות של כרטיסיות עם שמות כל חברי הגדוד לדורותיהם. והיו המון. מאות.
שמעון בן צבי מתאר את גדוד העבודה בימים ההם "כור היתוך ונקודת אחיזה לכל דכפין ולכל דצריך למקום תחת השמש; על החופשיות של הכניסה לתוכו והיציאה ממנו, ללא שאילת תעודת זהות ופספורט".

אז אם פתחתי בנימה נוגה משהו, עכשיו לעצב מתלוות גם נקיפות מצפון.
עם גל העולים-החלוצים, ואחרי טלטולים רבים הגיע משה הר-ירוק ארצה. ודרך גדוד העבודה, הגיע לתל-יוסף. נחמיה צורי, דודי, כתב בדברי ההספד אחרי מותו, את הדברים הבאים:
"מאחר שלא ייחדנו לו לאיש תשומת לב מיוחדת בחייו, הבה נעלה את זכרו עתה".
אני מוסיפה, שכילדים, נהגנו ללעוג לו ולזלזל בו, הבה נזכירנו וננצרנו בזכרוננו כאדם מיוחד, אם גם שונה.

משה נולד בעיר ויניצה, בפולין, אביו מת בילדותו ואמו ניהלה חנות. הם היו 4 אחים ו-4 אחיות. מילדותו למד אצל מורה שבא לביתם ולימד את אחיו הבוגרים. משה היה כשרוני מאד ולמד יחד איתם. המורה קיבל רשות מהממשלה הרוסית, ופתח "חדר מתוקן" (בו לומדים עברית ולימודים חילוניים). ומשה עבר ללמוד בחדר ולמד עברית ורוסית. הייתה לו אחות פסנתרנית ומשה עקב אחרי לימודיה וליווה אותה בשירה בזמן נגינתה.
בפעם הראשונה עלה ארצה בשנת 1903. עבד בראשון לציון, ביקב ולאחר שנתיים עבר לאילת השחר. בהמשך היה גנן במגדל ושם הכיר את טרומפלדור, אחר כך עבר לדגניה, סג'רה, מרחביה וחזר לרוסיה ב-1917. הוא נישא ונולדו לו שני ילדים.
בימי המהפכה הבולשביקית, היה פוגרום בעירו, הוא נאבק עם פורעי פטליורה (פטליורה היה נשיא אוקראינה – הישות המדינית שהוקמה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה. וזכור כצורר שחייליו ערכו פוגרומים בהם נרצחו עשרות אלפי יהודים) ולעיניו נרצחו אשתו ושני ילדיו. כשלא הצליחו להכניע אותו (את משה) ,שהיה חזק במידה יוצאת דופן – השליכו אותו מן הקומה העליונה אל הרחוב, וכך נפגעו צלעותיו, גולגלתו ועיניו.
הוא הגיע בפעם השניה לארץ ב-19.1.1920 באניה רוסית מנמל רומני  בקונסטנצה. לאחר טיפול ממושך בבתי חולים בארץ , החלים והגיע לתל יוסף ב-1923 בפלוגת הגדוד על שם יוסף טרומפלדור.

התיאורים על פועלו של משה הר-ירוק בתל יוסף הם צבעוניים, עסיסיים ומיוחדים במינם. אם נהוג לפאר ולקלס אדם אחרי מותו, הרי שעיסוקיו של משה גדושים בפרטים קטנים ושוליים שאף פעם לא נתנו את הדעת איך הם נעשו, ועם זאת ברור שהם נעשו על ידי מישהו. פעם חיממו או בישלו בתנור עצים – מישהו צריך לכרות את העצים, לחטוב, לקצץ , וצריך בשביל זה כח רב – משה היה ראש החוטבים בעץ ומספק חומר הסקה לתנורים במטבחים, למקלחות, לדוודים במכבסה ועוד; את השירותים הציבוריים צריך לנקות? צריך, ומי אם לא משה יעשה את העבודה הזאת, שאף אחד אחר לא מוכן לעשותה; כשאנחנו קוראים עתון – מישהו הביא את העתון; ומה עם הדואר, איך יגיע? כשצריך תרופות מעפולה (ועפולה רחוקה) – צריך להביא את התרופות. מי יקח את המצרכים למטבח ההורים, להתפלל כשליח ציבור, וחלילה, מישהו נפטר – מי יגיד קדיש? כאילו בחר את כל עבודות השירות שלא היה מי שירצה לעשות או שיעשה אותן או שהיה ברור שהוא עושה אותן.
לא תמיד הבינו אותו, לא תמיד התייחסו נכון לשמחה שהביע בריקוד, בשירה – צורך עצום לשמח את כולם בחתונות ובחגים – על פי דרכו; לקחת חלק פעיל בכל שמחה.
ונחמיה מסיים את ההספד:
"…וחייבים אנו כולנו לזכר משה הר-ירוק ז"ל, יותר מאשר לאדם אחר במשק תל-יוסף לא רק משום מסירותו לעבודה ולמשק (….) אלא בעיקר כי איש לא ישא את שמו אחריו, כי זכרו לא ינווה בין צאצאים…כי גלמוד היה בינינו".

ולבסוף, בקשה,
אנחנו רוצים להקים ספרית שהיא כולה תוצרת בית בארכיון המשק. הרבה בני משק וחברים כתבו ספרים על ילדותם או חייהם במשק ומחוצה לו. לא כולם יודעים על כך ובוודאי גם לא שמעו ו/ או קראו.
אנא, העבירו עותק או יותר לארכיון ותודת כולם תהיה נתונה לכם.
ועוד, מי שנתקל בקשיים בקריאת הפוסט או התגובות אליו או כל נושא אחר הקשור לצורת הקשר הזאת, אנא, אל תהססו, תוכלו לפנות אלי למייל שלי או לטלפונים שמופיעים בחתימה ואשמח לסייע.
וכמובן, אם אתם יודעים על מי שעדיין לא מופיע ברשימת התפוצה, העבירו אליו את המייל שיוכל להצטרף אלינו.

שלכם

נחמה

מי אתה משה יבדוקימוב?

לפני שאתחיל את הסיפור הבא, רציתי להגיב על התגובות של הפוסט הקודם.
לא שיערתי איזו התרגשות יעורר הסיפור על "שטוטקויע" בפרט ועל סיפורי הארכיון בכלל.
אשתדל להתמיד ולספר עוד ועוד סיפורים. אתם לא יכולים לתאר לכם איזה אוצרות טמונים שם.
בתכנית (טוב, אף פעם לא יכולתי להתאפק) סיפורים על משה הר-ירוק, רולמן, שינה משותפת (מצאתי משהו מיוחד במינו), למה לא אמרו שלום בקיבוץ ועוד ועוד – אני באמת לא יכולה לעצור בעצמי. אתם גם מוזמנים לבקש בקשות משלכם ואשמח להענות במידת האפשר.

נתבקשתי להסביר מהו בלוג, פוסט, איך מגיבים וכדומה. אז הנה ההסבר:
בְּלוֹג (בעברית: יומן רשת או רשומון) הוא אתר אינטרנט שבו נכתבות רשומות ("פוסטים") העוסקות בחוויות, חדשות ומאמרים, אשר תכניהם גלויים לגולשי האינטרנט לשם קריאה ובדרך כלל אף לתגובה. (מתוך וויקיפדיה )
בלוג כאמור הוא יומן רשת או רשומון שכל כולו נכתב ונקרא באינטרנט.
בבלוג יכול בעל הבלוג – מי שפתח או יצר אותו ו/או מתפעל אותו – לכתוב ככל העולה על רוחו – בכל נושא – אישי או מקצועי ולפרסם את הרשומות לכל מי שחפץ בכך.
כל רשומה בבלוג נקראת פוסט. הפוסטים מסודרים בדרך כלל על פי תאריך יצירתם – מהאחרון עד לראשון.
מי שמעוניין להגיב על הכתוב בפוסט יכול להגיב על ידי הקלקה על המלה "תגובה" או "הוסף תגובה" המופיעה בראש העמוד מצד שמאל, ואז יפתח חלון המזמין את הקורא לכתוב את תגובתו, שתופיע בהמשך הבלוג.
ניתן, כמובן, להגיב גם על התגובה ( לאחר התגובה נפתח חלון, שעליה רוצים להגיב) וכך נוצר דו-שיח או רב-שיח בין קוראי הבלוג.
מי שזה מסובך לו מדי, יכול להמשיך להגיב אלי במייל ואני אעביר את תגובתו לפוסט, אלא אם יציין שאינו מעוניין.
כל התגובות מופיעות בהמשך הבלוג וגלויות לעין כל.

אז מי היה משה יבדוקימוב?
נולד בכפר קונסטנטינובקה מחוז אריבן בקוקז (רוסיה) ב-1862 במשפחת גרים סובוטניקים (דור חמישי להתגירותם) – כת של רוסים שהחזיקו בדת היהודית. תחילתם במאה ה-15 אבל במקורות היסטוריים הם נזכרים רק מראשית המאה ה-18. במאה שאחריה הם סבלו מרדיפות וגזרות שונות ולמרות זאת הכת הוסיפה להתפשט ולהתרבות. ב-1842  היגר אפנסי יבדוקימוב, אבי משה (דור רביעי להתגירות) לקוקז, מקום שם הקצתה הממשלה הרוסית אדמה להתישבות בני הכת וקבע את מושבו בכפר קונסטנטינובקה , מקום בו נולד משה.
משפחת יבדוקימוב הייתה משופעת בבנים. 7 אחים ו-3 אחיות. הוא היה השני במשפחה ואת "השכלתו" קיבל מפי מורה ביה"ס מכת המולוקנים (ישנן שתי קבוצות של סובוטניקים: אחת מהן קרויה המולוקנים, אלו שלא עברו גיור, והם למעשה נוצרים השומרים חלק ממצוות היהדות או אף את כולן). בן 12 הוא עובר לחיי עבודה ולומד את מלאכת החבתנות. הוא נודד עם כלי עבודתו בין הכפרים ולימי הקיץ שב לבית אביו. בן 21 מתחתן ובונה לעצמו בית כשרכושו הוא 2 שוורים ומבכירה שקיבל מאביו.

עם גבור הגעגועים לארץ התנ"ך הוא עולה עם משפחתו לארץ ישראל ב-1907. המשפחה מגיעה לבית-גן בגליל התחתון, הם גרים בחושות וחולים בקדחת ומחלת עיניים קשה. בהמלצת ד"ר יפה מיבניאל הם עולים לראש פינה ומחלימים הודות אקלימו הטוב של הגליל העליון כשמשה עובד ביקב בהתקנת חביות. לאחר שחברת יהודי מוסקוה קנתה את מגדל, המשפחה עוברת למגדל ושם הוא נפגש וחי במחיצתו של טומפלדור (אחד מבניו השתייך זמן מה לקבוצה שטרומפלדור ייסד במגדל). משם המשפחה עוברת לסד'רה וכשהילדים גדלים הם עוברים לפתח תקוה, כי צריך לדאוג לחינוכם. הם נמסרים לתלמוד תורה לחינוך חרדי.

מנקודה זו, אנחנו מפסיקים לשמוע על משפחתו. אחרי שהם מגורשים מפתח תקוה על ידי התורכים הוא מגיע שוב למגדל ומתקבל ל"גדוד העבודה". ממגדל הוא עובר לפלוגה של הגדוד בירושלים ומשם לעין חרוד, ומשם לתל יוסף בה נשאר עד יום מותו.

שמואל יזרעאלי כתב עליו את הדברים הבאים:
"…..משה הפליא בברק שכלו הטבעי הבריא, אם כי השכלתו הייתה זעומה. ללא ידיעת עברית ומבלי שהשתתף באספות הכלליות של המשק, התעניין וחדר לכל פינות חיינו……לא היה אדוק ואת עול המצוות המעשיות לא קיבל על עצמו, אך במעמקי נפשו רליגיוזי מאד, האמין באלוהים ובגאולת ישראל…. כשמעלים את דמותו של חברנו הישיש משה ידוקימוב נזכרים ביחסו הטוב לחברים. שופע הומור עממי בריא, נמצאה אצלו תמיד הלצה טובת לב במגעו עם כל אחד מאתנו….."

אז איפוא לאה יבדוקימוב "שטוטקויע"?
כשגמרתי לקרוא עליו, ולא מצאתי שום אזכור עליה, חשבתי אולי טעיתי והיא לא הייתה נשואה לו – למרות שזה מופיע בכתובים; אולי היו 2 משה יבדוקימוב?
ואז מצאתי בספרו של גדעון כנעני "איך רוכבים תשעה ילדים על חמור אחד" – למי שאין, שירוץ לקנות, שווה לכל אוהב וזוכר תל יוסף – את הסיפור " הטיול הגדול או אורי רוצה לשבת על הקרש הראשון" ושם הופיעה ההוכחה שאכן הוא האיש שנישא לשטוטקויע:

"….כל העגלות נעשו במשק ב"עגלניה" והאחראי עליה היה משה יבדוקימוב הזקן. משה יבדוקימוב, בעלה של לאה הקרויה בפי הילדים "סבתא קוייה" (כיוון שהייתה נוהגת לצעוק "שטוטה קוייה) היה רוסי גר מכת "שומרי השבת" שהגיע עם משפחתו למושבות הגליל התחתון, ומשם מסיבות שונות הגיע לגדוד העבודה, לתל יוסף…" (גדעון כנעני, "איך רוכבים תשעה ילדים על חמור אחד", הוצאה פרטית, אוק' 2010)

אז מה קרה למשפחתו?
לא מצאתי בשום מקום אזכור עליה, והנה, לאחר פרסום הפוסט הראשון, הגיעה תגובה מגדעון פלומין, בה הוא מספר שפגש במקרה אחיין של משה. אם אתם רוצים לדעת בדיוק על הפגישה, תמצאו אותה בתגובה של גדעון לפוסט הקודם. ואם מישהו יודע עוד פרטים על הדמות הציורית הזאת שנפטרה ב-1941 ונשארו רק מעטים, שיכולים לספר עליה, אנא, ספרו לכולנו ונדע.

להתראות עד הפעם הבאה

שלכם

נחמה