הָיֹה הָיָה לפני 60 שנה…

ביום רביעי היה היום השווה בשנה – לילה ויום באותו אורך, ומאז הימים מתקצרים, הלילות מתארכים והנה ביום ששי ירד הגשם הראשון.  הגיע הסתו.
על הגבעות ולצידי הדרכים כבר פורחים החצבים. הם הסימן של חודש אלול. החצבים תמיד סימנו את סוף הקיץ ותחילת הסתו, אבל בשנים האחרונות, הסתו קצת תעתע בנו והתחיל אחרי חשון ואולי לקראת כסלו. האם זה אומר שאנחנו טעינו? ואולי הטבע טעה? אבל ביום ששי היה  גשם ואחריו, אולי, גם יופיע הנחליאלי, הסתוניות תפרחנה ואז כבר יהיה תשרי.

כשהיינו ילדים, כל יום הולדת קיבלנו ברכה  מן הקרן  הקיימת לישראל, זוכרים אותה?

                      (שימו את הסמן על התמונה והקליקו -התמונה תפתח במלא הדרה)

לכל חודש ציפור וצמח אופייניים לחודש, ואם תסתכלו היטב, בחודש אלול מופיעים החצבים והשרקרק ובתשרי הסתונית והנחליאלי וכך הלאה מדי חודש בחדשו.

את התעודה היפה הזאת איירה איזה הרשקוביץ, שעבדה בשיתוף פעולה הדוק עם לוין קיפניס באיור ספריו ושיריו ויחד תרמו את תרומתם לבניית הזכרון הקולקטיבי של ילדי ישראל, שהכיל את התעודה הזאת, את  "גן גני" ועוד שירים וסיפורים מהקלאסיקה הישראלית של פעם.

בחלק האחורי של התעודה, או אולי הוא הקדמי  מופיעה הברכה של הקרן הקיימת לישראל לילדי ישראל (אנחנו):

אז הנה בורכנו ויכולנו לעבור לשנה הבאה עם הידיעה המנחמת, שגם בשנה הבאה, הקרן הקיימת תברך אותנו ונקבל את אותה התעודה.

ואז, צריך להתחיל להכין "שנות טובות".
בבית הספר, בשביל הראשי – שהפך אחר כך לגבול בינינו לבין בית הספר של עין חרוד מאוחד , עמדה  הברזיה, כשמשני צדדיה עמדו עצים עבי גזע וגבוהי צמרת – כבר בזמן שלי הם היו רבי שנים – עצי הדבקוניות. אינני יודעת את השם המדעי של העץ, אנחנו קראנו לעץ "דבקוניות" או אולי בלי "ו" דבקניות. תמיד, באותו הזמן, לקראת ראש השנה, פרי העץ היה מבשיל ומתמלא בעסיס דביק שהווה דבק רב עוצמה לשימוש בהכנת ה"שנות הטובות".  גזרנו, חתכנו, עיצבנו חלונות נפתחים ונגזרים בצורה של לוחות הברית; ציירנו, צבענו, הורדנו צבע  מגזיר נייר בצורת יונה (שלום) צבועה, כדי ליצור קונטור צבעוני חזק בפנים חלש בחוץ, ציירנו לה מקור אוחז מעטפה  (במקום ענף של זית), וכך יצאו תחת ידינו "שנות טובות" ססגוניות, יפות, מלאות כוונה, דמיון והשראה. מופלאות ממש.
לפני שנים, ביקרתי בבית הספר, להראות לילדי, שהיו אז קטנים והאמינו לכל מה שסיפרתי, את העצים הקסומים המפיקים דבק מן הפרי. העצים לא היו ואינני זוכרת אם הברזיה הייתה עדיין קיימת. האם חלמתי? ואולי המצאתי סיפור? מה שבטוח, הגדר שהפרידה בין בית הספר של האיחוד והמאוחד הייתה גם הייתה, קיימת וממשית כמו הפילוג, שהיה וקרע את המשקים שלנו לגזרים (על כך בהמשך).

אז מה קרה לנו לפני 60 שנה?
ישר מה"מחיינו" של לקראת ראש השנה וממש בראש השנה תשי"ב. נתחיל בידיעות הטובות: ב-21.9.51 נולד הנכד הראשון לחסיה ויצחק ורדי  – ירון. אחר כך חסיה ויצחק נטעו 18 עצים ביער היובל של קק"ל לכבודו.
ומה עוד?
מתוך "מחיינו" מס' 971 כ"ט באלול התשי"א, ער"ה התשי"ב 30.9.51:
"לקראת שנת תשי"ב
השנה תירשם כשנת בצורת קשה. יחד עם זאת הייתה זו שנת בנין ופתוח ענפי משק בהיקף גדול. שיכון הותיקים – 52 חדר- עומד בפני גמר. בנין בית טרומפלדור התקדם בצעדי ענק ונקווה שנחוג בו את יובל השלושים (בין קירות הבית כשמעליו הגג). הקימונו בנייני משק רבים, נוספו מים רבים והונחו קוי צינורות בשדות, הורחבה רשת המים והביוב בחצר המשק. סקירה מפורטת וסיכום יבואו בי"ב בכסליו. נאחל לעצמנו, לישוב העברי בארץ ולעם ישראל כולו שנת ברכה, בריאות המשך קיבוץ גלויות, שנת שלום בארץ ובעולם כולו, שנה של ליכוד חברתנו ופיתוח משקנו. ירוו הגשמים את שדותינו ויניבו יבול מבורך."

ועוד:
"שבוע קודם בוצעה שאיבת נסיון בקידוח מס' 20, הנמצא לרגלי הגלבוע, בין הכרם והפרדס שלנו (…) תוצאות השאיבה הנסיונית – 35 קוב מים לשעה, ועד כמה שאפשר לשפוט מתקופת השאיבה הנסיונית הקצרה, בלי לפגוע בתפוקת הבאר השכנה."
וכך ממשיך הדיווח על הקידוח המיוחד הזה המפרט את הדרכים הפרימיטיביות בהן נעשו חיפושי וקידוחי הבארות; "בידיים, בעבודה קשה ומפרכת" בה הגיעו לעומק של 66 מ' ועדיין לא הגיעו לסלע; וכשהגיעו למים פרצו הם בזרם חזק שהלך והתמעט עד שפסק. אגודת המים החליטה להפסיק את הקידוחים, ואילו חברי תל יוסף באגודה, התעקשו ודרשו להמשיךולהעמיק את הקידוח. לבסוף, למרות התנגדותו של הגיאולוג פרופ' פיקרד לקידוח בבאר הזאת והמלצתו לקידוח בנקודה אחרת, שנכשל אף הוא, לא ויתרו "גיבורינו" ולאחר לחץ לא מתון עם מקדח נסיוני בקוטר של 6 צול הצליחו לבקע את הסלע ובעומק של   162 מ' ובעבודת קידוח של 49 שעות רצופות הגיעו למים בתפוקה של 35 קוב לשעה. נכון, זה לא הרבה, אבל בזמן ההוא, גם לא מעט.
וכמו שדיווח נ. בן-מאיר "…נסתיימה בזה פרשה כאובה, אשר תחילתה בשנת 1935. במשך 16 שנים עמדו חברינו במערכה, מודרכים על-ידי חישובים בלתי מבוססים למדי מבחינה מדעית ובעיקר על-ידי תחושה, כשמולם האוטוריטה של בעלי מקצוע ועמדה שלילית של הרוב המכריע בהנהלת אגודת המים."

וכשאנחנו בפתחה של שנה חדשה, אופטימים ככל שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו, אי אפשר בלי איזה "נאחס" כמנהגם של אלה שערבבו להם  מים מהוויסלה עם חלב אמם (הוויסלה, למי שלא יודע, הוא הנהר הגדול בפולניה).

אז גם זה קרה לפני 60 שנה בדיוק. הטרגדיה של התנועה הקיבוצית בכלל ותל יוסף בפרט. ה פ י ל ו ג. בחרתי להביא את הרשימה כפי שפורסמה ב"מחיינו" מס' 970 והיא עצובה וקורעת לב:

"נפל הפור"
השבוע חל מיפנה ביחסים שבין הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקיבוצים. ביום ראשון ישבו יחד על-יד שולחן עגול עם הועדה שנבחרה ע"י המרכז החקלאי להסדר הענייניים בין שני הגופים. ודאי יימסר דו"ח על ישיבה זו. כרגע נתעכב על שאלתנו אנו. ב"כ הקיבוץ המאוחד דרשו הסדר מיידי ל-4 מקומות, בתוכם תל יוסף ועין חרוד. הם רואים את שני הישובים כיחידה אחת. דורשים לחלק את שני המשקים, ליצור משק שלישי ממערב לעין חרוד. למשק שלישי זה יעברו חלק מהבתים שבמערב עין חרוד. שם יתרכזו חברי הקיבוץ המאוחד מעין חרוד ותל יוסף. עין חרוד ותל יוסף יפרישו למשק שלישי זה אדמה ואינוונטר בהתאם למספר האנשים שיעברו לשם. זוהי ההצעה הנוגעת לנו.
ובכן, המלחמה שאסרו עלינו חברי הקיבוץ המאוחד מובילה לעזיבת תל יוסף על ידי עשרות חברים. גם אם תתקבל ההצעה הזאת ככתבה ורוחה, יהיה על חברי הקיבוץ המאוחד שלנו לעזוב את המשק ולעבור לעין חרוד. אולם טרם ברור אם תתקבל הצעת החלוקה, אם המשק השלישי, באם יקום, יקום דוקא בתוך חצר עין חרוד, בית על יד בית. מה שברור שאת תל יוסף לא יחתכו. ברור שאין לאחד את תל יוסף ועין חרוד ע"מ לחלקם. אם במסגרת הקיבוץ המאוחד לא התאחדנו, לא תאחד אותנו מזכירות הקיבוץ בהבל-פה. שאלתנו אנו היא אחרת מאשר בעין חרוד. על כל נקודה יש לדון לחוד. אם לחלק את תל יוסף, למה לא לחלק את בית השיטה, שדה נחום, מעוז חיים, יגור, גבעת ברנר, גבת, גבעת חיים וכו'? מדוע לקשור אותנו עם עין חרוד דוקא ולא עם בית השיטה?
אנו שואלים בזה את חברינו מהקיבוץ המאוחד: הבאמת החלטתם לנטוש את תל יוסף? על זה צריך להחליט כל חבר, כל משפחה, כל נער וילד. שאלה שניה: מה טעם להמשיך במשחק המסוכן, הפאטאלי והמביש של יצירת תהום באופן מלאכותי בין חברים שיחד יצרו משק זה? בין הורים וילדים, בין ילדים- בינם לבין עצמם? הגורל ייחתך כעת על ידי מוסדות ההסתדרות. מעשי טירור ויצירת עובדות לא יועילו. מוסדות ההסתדרות נכנסו בעובי הקורה. חברנו זאב און יזם ולחץ והשאלה עלתה השבוע על שולחן הועדה המרכזת של הועה"פ של ההסתדרות. חברי הקיבוץ המאוחד בעין חרוד זממו להקים צריפים במערב הנקודה ולהביא לשם עולים בלי החלטת משק עין חרוד. הם הוזהרו עי"י מוסדות ההסתדרות ונרתעו. אם נגזר עלינו להיפרד, בל נחיה עד אז בגיהינום. אלה שאינם מתכוננים ללכת למקום חדש ורוצים לעזוב בכלל במקרה כזה או להישאר בתל יוסף – בל יתנו בינתיים יד לפורשים ומפלגים. בל ישתתף הנוער בחלוקת המשק בו נולדו גודלו וחונכו, בו נשארים הוריהם לחיות. חברים, נוער וילדים! הטו שכם לבנין המשק ואל תתנו יד להריסה.
חברינו הפורשים והמפלגים הגיעו בשבועיים האחרונים לשלבים נוספים. הם פרשו מועדת התרבות הכללית, בחרו ועדת תרבות, אספו את חבריהם לשירה בציבור לחוד. יום אחד עשו נסיון לשלוח מספר מילדיהם לחוד לעבודה, לא על ידי סידור העבודה הכללי של חברת הילדים הפועל בהתאם עם סידור העבודה הכללי של המשק. שמועות שונות מופצות בנוגע להמשך הפעולות של חברי המיעוט
לא נשתוק במידה שירצו לקבוע עובדות של חלוקה שירצו להשתמש בכוח. נגן בכל הכוח שעומד לרשותנו על שלימות המשק והחברה." (ללא ציון שמו של הכותב)

לא הוגן לסיים את הרשומה לקראת השנה החדשה באוירה כל כך עגומה, אז הנה משהו יותר מחויך מאותו גליון:

"(…) המכונה לתיקון גרביים ששלחו לנו מאמריקה באמצעות חברנו יוסף לונדון לפני שנה וחצי, לא הגיעה אלינו. אחרי טיפול רב מצד החבר משה שייווער מדטרויט נמצאה המכונה באחד ממחסני אמפ"ל בניו יורק. הוציא אותה, שלח אותה באניה "ארצה" והיא כעת במשק. הח"ח מקס וצילה דיויס מדטרויט הם ששלחו את המכונה. תודתנו נתונה להם. נקווה כי בעזרת מכונה זו נשחרר את החברות ממלאכת תיקון הגרביים בשעות הפנאי והמנוחה שלהן. כשם שחיסלנו את סריגת הסוודרים."

ושאר הסיפורים כתובים בדברי הימים ואולי ייכתבו גם כאן ביום מן הימים

שתהיה לכולנו שנה טובה

נחמה (משי) בר-ניסן