הגיגים ועוד מיני פכים קטנים

שלום לכם,

הרבה זמן לא התראינו ובחיי שהתגעגעתי. טוב, אתם יודעים, חגים, ימי זכרון והנה חלף הזמן ואני שוב פה.
סיימתי שלב, מאד ראשוני, בעבודת הארכיון – סידרתי את כל ה"מחיינו" לפי סדר כרונולוגי עד האחרון, רובם כרוכים ומיעוטם בתפזורת. יופי נחמה. הזמנתי לעצמי מדליה.
במהלך העבודה, עלה בדעתי לנסות ל"אנדקס" (מלשון אינדקס) את ה"מחיינו". מי יודע, אולי פעם, נכד או נין, ירצה לעשות מחקר: "למה סבא/ סבתא מתנהגים כמו שהם מתנהגים" וינסה למצוא את הסיבה במקום הולדתם. זוכרים את טשרניחובסקי?:

האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה,
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו,
רק מה-שספגה אזנו עודה רעננה,
רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות,
(……..)
ובאו אחד אחד, ויגלה פשר
כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות,
שחקקו עליה בראשית בריתה, —
האדם אינו אלא תבנית-נוף מולדתו.

ואם ירצה להעמיק חקר, יסור לארכיון וימצא את עמלי והוא אינו לשוא.
את ה"אינדוקס" אני עושה בביתי. זאת עבודה שדורשת ריכוז, וחבל לבזבז את הזמן בארכיון על עבודה שאני יכולה לעשות בבית; אולי פעם, בערוב ימי (איזה ביטוי יפה, לא?) אני גם אסיים את זה. המון עבודה, אבל מה זה מעניינת.

גליון מספר 1 של "מחיינו" הופיע ב-3.12.35, ז' כסלו תרצ"ו, ימים ספורים לפני יום הולדת 14 לתל יוסף.
היומן יצא פעם ביומיים וכלל דיווחים מענפי המשק, ואינפורמציה חשובה. (בכוונה השתמשתי במילה אינפורמציה ולא מידע, כי בימים ההם, מידע היה אינפורמציה). לא נהגו לכתוב ב"מחיינו" הגיגים או פניות אישיות. לצורך זה היה ה"עתון חי". עוד לא עמדתי לגמרי על משמעות ה"עתון חי". למעשה הוא הקדים את "מחיינו" ואחר כך צעד לצידו, כשהוא משמש "הקול האישי"; לפעמים בהומור, לעתים בכעס או מחאה. עוד לא הגעתי לעבור עליו, רק רפרפתי, אבל אני כבר יודעת שהוא צופן בחובו הפתעות וזיקוקי דינור.

וכך אני שוקעת, בעונג, בעבר, פוגשת שמות שזכורים לי מילדותי, והם עוד לא עוברתו. מאיר שחר היה שוורץ,  און היה איסרזון, שצ'ופק הפך לשפי וזיידנשטט למשי…..
בוועדת הדירות מסדרים חברים בחדרים: "טרכטנברג ושפרה, משה הורביץ ומלכה, לא הוחלט לגבי אברהם ברוסטין ופועה. (למה לנשים אין שמות משפחה?) לחדר של גולדנר נכנסים רכטר וברונשפיגל ובמקום בניוק – חנה קרש".
הסופר שלום אש מבקר בעין חרוד אבל ליפסקי פגש אותו שם וחזר עם הבטחה שהוא יבקר גם בתל יוסף.
המצב הכספי תמיד רע ולוקחים הלוואות מפה ומשם;  עובדי הרפת מתלוננים ש"עובדי המטבח לא מסדרים להם שולחן נקי בבואם לאכל וכל אחד מוכרח ללכת לחלון לחכות למנה".
בעניני ההתאזרחות (כך כתוב) "ביקר היום אצלנו פקיד של הועד הלאומי. הוכנו התעודות והנירות של 30 חברים". הוא עשה כמה דברים "ונחוץ בנתיים להכין 3 תמונות לכל מתאזרח".
בענפי המשק זורעים, קוצרים, חולבים, מגבנים גבינה, מתקנים כלים בנפחיה, בונים רהיטים בנגריה ובונים גם את הבמה המשותפת: "ביום ששי  ביקר המהנדס טוביה – בעל תכנית הבמה ויחד עם רובינשטין סגן הרז'יטור של 'הבימה'. מטרת בקורם הייתה להכניס שפורים בצורה החצונית של בנין הבמה…." ו"חברים שגרים בסביבת חדר האוכל פונים למנגנים בפסנתר אחרי חצות לבל ינגנו בשעה כה מאוחרת כי מפריעים הם את מנוחתם".

דיווח מהמאפיה (3.5.36) "מסטטיסטיקה שהועברה במאפיה במשך 4 שבועות נודעו לנו הפרטים הבאים: במשך הזמן הנ"ל השתמשו ב-2150 ק"ג קמח שחור, 2144 ק"ג קמח לבן, באופן ממוצע 178 ק"ג קמח ליום.
נאפו 1608 ככרות שחורים, 1676 ככרות לבנים, באופן ממוצע 136 ככרות ליום.
צנימים נאפו מ-37 ק"ג קמח לבן, חלות בשביל מטבח ההורים מ-60 ק"ג קמח. במשך הזמן הזה הוסק התנור בשביל המטבח הגדול 23 פעם (עוגות, חצילים, פשטידות וכו'), 4 פעמים בשביל מטבח ההורים. המטבח הגדול לקח במאפיה 120 ק"ג קמח".
אין ריח שישווה לריח הלחם השחור הטרי שיצא בבוקר מן המאפיה. נהגנו ל"דהור" למאפיה בזמן ההפסקה הגדולה בבית הספר. הככרות עמדו ערוכים על עגלה לקירור. לקחנו ככר, חתכנו לחצי, הוצאנו את "התוך", מרחנו במרגרינה, מילאנו בעגבניות חתוכות, מלפפונים, זיתים, הדקנו בידיים ורצנו חזרה. הכל התערבב בפנים – המרגרינה שנמסה, הירקות וכל הטוב הזה, שהפך ל"גן עדן" של טעמים; אין מעדן שידמה לזה.

ותשמעו את זה: ילדי המשק חוגגים את חג האחד במאי. יומן מס' 78 מ-3.5.36, (לא נגעתי):
"המסיבה לילדי הגן ושתי הכתות א' וב' נפתחה בדברי סוניה על תוכן החג בכל השנים והשנה. שרו "היום חג לידים" בהתלהבות מיוחדת שרו את הבית הנוסף לשיר הזה שנכתב בידי חיים מבית הספר:
היום חג לטרקטורים,
והטרקטורים, חורשים בניר, חורשים בגיא,
זורעים בתלם, קוצרים ברינה בשפלה ובהר,
בונים את הכפר.
משחקי הילדים שבאו אח"כ היה בהם מתוכן העבודה והעמל. יפה הקריאה ספור מחיי פועלי המכרות. גבור הספור – ילד עובד. תנאי חייו לגמרי אחרים מחיי ילדינו. סיימו השיר "הדגל האדום" של הילדים. המסיבה היתה צנועה ….והגנה היו בה".

ביומן מס' 102 מיום 24.7.36 מופיע הדיווח הבא:
"הממשלה החליטה לגשת מיד לסלילת הכביש מעפולה עד שאטה. פנו טלגרפית ללונדון, למשרד המושבות לאשור. יש לקוות שעבודת הסלילה תימסר למשקים. הכביש יעלה 35 אלף לא"י ועד דצמבר צריך להגמר".
האמת? התרגשתי כשקראתי. דברים שנולדתי לתוכם – תמיד היה הכביש לעפולה ונסענו עליו הלוך ושוב. פעם לקופת חולים, פעם להצטלם – זוכרים את פוטו "עמק"? ובכלל, לכל אחד יש את ה"עפולה שלו". עפולה לא הייתה סתם  עיר, היא הייתה עפולה; והנה, סוללים כביש מעפולה לשטה – ממש מסע במנהרת זמן.

בסנדלריה  (מתוך "מחיינו" מס' 28 מיום 19.1.36) "לא כבשנים הקודמות, שבהגיע עונת הגשמים התחילו לדאוג להכנת נעלים.
השנה תוקן המצב. בחדשי הקיץ הכינו רזרבה גדולה של נעלים, 83 זוגות ועד 15 לאוקטובר לא נגעו בהן. באוקטובר קבלנו סנדלר מהחוץ, שעבד כחדשים וחצי והמשכנו להכין נעלים. במשך חדשים וחצי אלו תפרו בסדלריה כ-210 זוגות, עם הרזרבה קרוב ל-300 זוגות. (מספר זה הוא ככל הנעלים שתפרו במשך שנת תרצ"ד).
שפע הנעלים אצל החברים
לא נשמע כיום מפי חבר שאין להחליף זוג נעלים לאחרי העבודה, או בעת שנמסרים לתקון.
70% של חברים נמצא אצלם מ-3-4 זוגות
20% של חברים נמצא אצלם מ-4-5 זוגות
10% של חברים נמצא אצלם 2 זוגות
חלוקת הנעלים
במשך שלושת החדשים האחרונים:
נעלי עבודה   –   150 זוגות
נעלי שבת    –     22 זוגות
נעלי ילדים        –           64 זוגות
חברת הנוער                 18 זוגות
הורים   –           10 זוגות
מגפי עור           –           14 זוגות
מגפי גומי          –           3  זוגות
רזרבה  –           22 זוגות
סה"כ    –           303 זוגות

היום היינו קוראים לזה "מרכז רווח והפסד" או "משק אוטרקי"; אז, היה לזה ריח של סנדלים חדשות לפסח, חומות לבנים, אדומות לבנות, עם גרביים חדשות שצריך להפריד אותן בתלישה של החוט המחבר; של נעליים חדשות לקראת החורף, יפות ולוחצות עד שמתרגלות לרגל או הרגל אליהן.
מייגע? אלה ממש "אבני החושן", איזמרגדים ומרגליות

ולסיום, כמו שנכדי שואלים בסוף הארוחה "סבתא, יש קינוח?" אז כן, יש קינוח.  האם זה אמיתי או שחזור? מישהו יודע ממתי זה?

זהו, עד כאן דברינו להיום.

נעמה לי חברתכם.

נחמה (משי) בר-ניסן

נ"ב: אני מזכירה, למגיבים, את בקשתו של שלום אילתי, אנא, ציינו גם את שם המשפחה בו הכרנו אתכם, לטובת הקוראים התוהים מי אתם.

בריכת חיים – המשך ועוד

קצת לענין והרבה לא.

בהגדרת צמחים בעזרת מגדיר צמחים, יש משהו מהבלשות. אלה שלמדו אצל עבריה או משה כרמי, בוודאי חפרו ועקבו אחרי החרצית המצויה ממשפחת המורכבים או הטופח הנאה הוורוד  ממשפחת הפרפרניים וכן הלאה. אל השמות המפונפנים האלה הגענו לאחר מעקב פרטני ונוקדני אחרי צלקות, עלי, אבקנים, זכר, נקבה, כותרת, גביע ושאר שמות ביזארים אחרים.
אתם זוכרים את מגדיר הצמחים השחור שהיינו יוצאים איתו לטיולים? כן, היינו לוקחים אותו אתנו, אפילו שאת הגדרת הצמחים בפועל, היינו עושים אחר כך, בכתה.
מתחילים בדף הראשון שמוביל לדפים הבאים: "אם זה לא כך, אז זה כך, עבור לסעיף 17. ושם: אם זה לא כך, אז זה כך, עבור לסעיף 29 ועד שהיינו עוברים עוד ועוד סעיפים ועוד עמודים כבר שכחנו מה אנחנו מחפשים.
נכון שבסופו של התהליך, הגענו לפרח הנכון (או שלא), או שפשוט עברנו, בהחבא, לדפים האחרונים, שם, היו ציורים (בשחור לבן) של כל דגמי העלים, פרחים, אבקנים ועוד בוקי סריקי; בחרנו את הדומה ביותר והנה יש לנו את התשובה. הבעיה היותר בעייתית – מה קרה כשעבריה ביקשה שנראה לה את הדרך שהגענו לתשובה. תיכך, תיכף אני מגיעה לחיבור.
אגב, סיפור התמונות בסוף הספר מזכיר לי את ההסבר למה בכנסיות הכפריות העתיקות באירופה, שנשארו עוד מימי הביניים והעת החדשה, יש כל כך הרבה ציורים – לפעמים ממש סיפור בציורים כמו קומיקס, כי האוכלוסיה, בעת ההיא, לא ידעה לקרוא וכך, באמצעות הציורים, סיפרו להם את סיפורי הקדושים ושאר פריטי מזון לנפש חפצה.
טוב, אז מה ענין הכנסיות למגדיר? סתם אסוציאציה שעלתה לי; התמונות בסוף המגדיר מזכירות את התמונות בכנסיות, בשני המקרים מדובר בחסרי ידע – שלא להגיד בורים – שזקוקים לתמונות כדי להבין.
וחזרה לשעורי הטבע או החקלאות של עבריה, שאותי שעממו עד מאוד, אבל אני לא דוגמא. בדרך כלל בבית הספר, או שהשתעממתי או שפחדתי. למשל,לפני השעורים של אברהם גולדברג הייתי נכנסת למצב קטטוני, גם במקרים הנדירים שידעתי את החומר. אצל עבריה השתעממתי ואצל רוחמה ומלץ קראתי ספרים מתחת למכסה המגירה. בעופר כרמי הייתי מאוהבת וחגי אדר הראה לי שאפשר ללמד גם אחרת, אבל הוא היה מוצלח מדי כדי שימשיך ללמד; מורי המתמטיקה לדורותיהם צללו, בזכרוני, לתהום הנשייה; שרהלה' סלוצקי הייתה משוש חיי, אשר האירה את חשכת ימי ההשכלה שלי, ואם עד עכשיו לא הבנתם, אז ממש לא הייתי גאוות הורי ותפארת בית הספר.  לא את זה רציתי לספר, אבל זאת דוגמא טובה לגלישה שלי לכל מיני דברים "על יד" ולא להגיע לעיקר. והעיקר הוא שהעבודה בארכיון  מזכירה לי את הגדרת הצמחים אצל עבריה (הנה, חזרתי להתחלה).
כשחיפשתי מידע על קיטלגיסר וחבריו הגעתי למרגולין, שבנה את הבריכה, שבנה מזרקה – שעומדת עד היום – בתל יוסף למטה, על התל, שבנה פינת חי בחורשת האורנים, ליד מטבח זקנים והיו שם המון חיות ואווזים ושני קופים – ג'קו וויזתא. ג'קו, שהיה הפרוע מבין שניהם ברח פעם ומאז, כל פעם שהתעוררתי בלילה, כשהייתי בגן של חנה, הייתי בטוחה  שהוא יושב על הארון הקטן בחדר, והייתי קפואה מפחד, עד שהשומרת באה והרגיעה אותי שזה רק דמיון וככה הפלגתי הלאה והלאה. ועדיין, מה כל זה קשור לארכיון? או, הנה זה בא. אני משוטטת בין הדפים, מסמך מוביל לשני ולשלישי וכבר אינני זוכרת במה התחלתי ומה אני מחפשת. "אסון, אסון" מתוך כוונה לעבוד כחמש, שש שעות יש לי עבודה נטו אולי שלוש שעות. כל השאר זה "הליכה לאיבוד" באוצרות הארכיון ובסיפורים הנגלים לי.  ובכלל, כל מה שאני מחפשת  זה תשובה לשאלה מי היה מרגולין?
פניתי לכל מי שיכול לזכור או למצוא פרטים עליו, נעזרתי באמיר רוכל לדוגמא, מצאתי כל מיני דברים מענינים שאספר אותם ברשומות הבאות (תשארו במתח – יש בשביל מה) ובחיפושי אחרי תשובות מצאתי (שוב אמיר וטלי) המון תמונות של הבריכה הקטנה והיפהפיה שהמתיקה את ימי ילדותינו, וגם כל מיני פרטים מענינים על מרגולין.
הנה כמה מהם; דליתי אותם מתוך מפקד העובדים של הסתדרות הפועלים החקלאים בתוך הסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ ישראל, שנערך ב-1929 וגם ממקורות אחרים:

אברהם דוד מרגולין, בנם של אליהו וגיטה נולד בשנת 1898 בעיר מינסק שבבלרוס (אז הייתה חלק מרוסיה ).
בעת המפקד הוא היה רווק. עלה לארץ ב-1918 באניה וירד בנמל תל אביב.
בגולה היה מורה לחקלאות במשך 41/2 שנים ובארץ הגדיר עצמו כחקלאי. בחו"ל הוא לא השתייך לשום אגודה מקצועית, גם לא היה חבר ב"החלוץ", לא היה חבר מפלגה לא בארץ וגם לא בחו"ל.
ב-1920 הצטרף להסתדרות וגם לקופת חולים.
בחו"ל לא דיבר עברית וגם לא כתב, אבל כן ידע לקרוא. בעת מילוי השאלון, כבר דיבר, קרא וכתב.
ב-30.5.1944  הוא נישא לגרדה קוחנובסקי וב"מחיינו" מס' 166/606 יש מודעה המברכת אותו לנישואיו.

הוא בנה מזרקה בתל יוסף למטה, שעומדת עד היום במקומה, כאילו לא הבינה שבעצם כולם כבר עלו למעלה. ה"חסיד" שעומד ליד המזרקה הוא כנראה מרגולין המפורסם.

ועוד תמונה מהמזרקה בתל (שכטר, עטרה ועוד מישהו לא מזוהה):

לקוראים הצעירים, שכבר לא זכו להשתכשך במימי הבריכה הקסומה, הנה מבחר תמונות שמוכיחות שהיא הייתה:

ככה היא התחילה, לפני שהסלע הגדול הושם במקומו:

ואז, הביאו את הסלע הגדול למקומו והבריכה הושלמה. עכשיו אפשר להצטלם על ידה:

ולצלם אותה מכל זווית; צילום הבריכה מהגג של בית הקומותיים על יד בריכת "הפלאים":

והנה הבריכה בכל הדרה:

בריכת מרגולין – ציור שמן של בצלאל צורי

ביומן מס' 173/613 מיום 20.6.44 (חודש לאחר חנוכתה) מצאתי את ההתיחסות הזאת. (אז לא היה נהוג לציין את שם הכותב:

" "בריכת חיים" (יש, אגב, להקפיד להשתמש בשם זה ולהרגיל לכך גם את הילדים, – כי זהו השם הנכון), – ממלאת כבר את תפקידה מדי יום ביומו, – בעיקר בשבתות. היא הומה מילדים מתרחצים הממלאים אותה עד אפס מקום. – ואולם אליה זאת קוץ בה: ראשית, לא מוסדרת רחיצת הילדים והם מפריזים בה; שנית, מזדהמים המים מהר מאד ומזהמים גם מאד בזפת. – ויש לתקן ולהסדיר את זה".

עד כאן ההתרפקות על ימים שטופי שמש ותום – סיפורי הבריכה.

זה בכלל לא קשור אבל מצאתי ב"מחיינו" מ – 17.1.36 ולא יכולתי להתאפק:

"ספרית לוחות הפטיפון התעשרה

הודות לקניה האחרונה הגדולה, המכילה 19 לוחות ממיטב הספרות הקלסית, החל מבך וגמר בברמס וליסט. יחד עם הרפרטואר הקודם שסודר ורוכז, זה מהוה אוצר לוחות המאפשר סידור קונצרטים שיטתיים לפי תכניות מגוונות".

זהו, עד כאן דברינו להיום. אם גלשתי והסתבכתי, מודה ועוזב ירוחם, אבל היה כיף.

נחמה (משי) בר-ניסן