מוטל פוגש את מניה אלקינד

ברוכים הבאים קוראים חדשים וותיקים.
יש לנו הרבה קוראים חדשים. אחדנו את כל הרשימות שנוצרו במהלך העבודה על איסוף שמות ידידי עמותת הארכיון/ מוזיאון ע"ש טרומפלדור; ערכנו עוד כמה מבצעי בלשות לחיפוש וגילוי "ילדים/חברים אבודים" מבני וחברי תל יוסף לדורותיהם וקיבלנו "תרומות" של שמות משוחרי טובתנו וכך הגענו לשמות שנמצאים היום ברשותנו, קרוב ל-700 שמות.
כדי להגיע לכולם, אנחנו צריכים את עזרתכם. אם אתם יודעים על בני כיתה, חברים בחברת נוער, עוזבים או אחרים, שילחו לנו את הפרטים עליהם במייל, דואר קונבנציונלי, טלפון או יונת דואר ותודתנו נתונה לכם לעד.
וכל זה בא, כדי להסביר את השורה הראשונה, למה פתאום, באמצע החיים, אני מברכת קוראים חדשים.

ולענינינו, תראו מה מצאתי הפעם בארכיון. איך הגעתי ליומנים של שנות ה-60 ואני עוד בקטלוג של שנות ה-40 אין לי תשובה, אבל בינינו, מה זה חשוב, הסיפור הוא אחלה. אמנם יחסית, "חדש". מה זה חדש? אם נתקרב, אולי אפילו נריח את ריח הדפוס – כזה חדש אני מתכוונת. משנות הששים ולא אחורה יותר; וגם זה לא מדויק, כי הוא בעצם מתחיל בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

גדוד העבודה קם בימי העליה השלישית, בראשית שנות העשרים כששאיפתו היא בנין הארץ והקמת קומונה כללית של העובדים בארץ ישראל.
בגדוד היו קיבוצים, פלוגות סוללים, חוצבים ופועלי בנין במקומות שונים בארץ. בתקופת השיא שלו הוא מנה כ- 650-680 חברים ובסך הכל עברו בו כ-2500-2600 חברים. הויכוחים בין המהדרין "השמאל", שסברו כי על הגדוד להיות כלי-המאבק להגשמת הסוציאליזם בארץ עד קומוניזם צרוף
לבין "הימין", שדגל ברעיון שהגדוד ישמש כדגם של חברת העתיד, ומשמעות הדבר- הצטמצמות רעיון הקומונה הכללית.
הימין דרש להוציא את הקומוניסטים מן הגדוד ומנהיגי ה"שמאל" ובראשם מנחם מנדל אלקינד סירבו לעשות כן. על רקע זה נשבר האמון ההדדי ובליל ה-26 בדצמבר 1926 חל פילוג בגדוד העבודה והוא נחלק ל"גדוד ימני" ול"גדוד שמאלי".
באוקטובר 1927 הצהיר אלקינד, לתדהמת ציבור הפועלים בארץ, על כוונתו וכוונת חבריו לרדת לברית המועצות, מתוך ביקורת על הציונות וספק בעתיד הקומונות בארץ.

מנחם אלקינד נולד למשפחה יהודית אורתודוכסית, בעיירה בריסלב שבפלך חרסון, בתחום המושב היהודי באימפריה הרוסית. סיפור חייו מענין ביותר, אבל לא זה המקום לספר אותו , אם אני רוצה לשמור אתכם כקוראי.
הוא למד באזור מגוריו, ונשלח לקייב להמשך לימודים בתיכון, ושם הכיר את הציונות, הסוציאליזם והקומוניזם ואף נתפש אליהם. במנוסה מפני הגיוסים שנערכו במלחמת האזרחים בין הצבא הלבן (המלוכני) לבין הצבא האדום (הבולשביקי) הוא הגיע עם אחד מחבריו לתורכיה, הצטרף לקיבוץ "הכשרה" שהקים יוסף טרומפלדור וב-1920 הגיע לארץ ישראל והצטרף למייסדי גדוד העבודה. מהר מאד הוא התבלט בזכות כישרונותיו והפך לגזבר פלוגת העבודה שלו ואחר כך לגזבר הגדוד. אנשים שהכירו אותו אז, ראו בו את אחד מעמודי התווך של הציונות הסוציאליסטית בארץ ישראל, יחד עם יצחק בן צבי, ברל כצנלסון ודוד בן גוריון.
אלקינד שעבר לחיות בתל יוסף, הפך למנהיג הפלג השמאלי בגדוד, גיבש סביבו קבוצה בת כ-80 איש, שראו בברית המועצות וסטלין דגם להערצה תוך התרחקות איטית מן הציונות.
בליבו של משבר כלכלי קשה ואבטלה, ותוך ויכוח עז עם הרוב בהנהגת הגדוד, ירדו אלקינד וקבוצתו מהארץ והקימו "קיבוץ" בחצי האי קרים, בשם ויוו נובו (דרך חדשה, באספרנטו, משום שלא יכלו לקרוא למקום בשם עברי או אידי וברוסית לא רצו). אלקינד עצמו ירד עם אשתו מניה ושני בניו.
המוסדות שהקימו המתיישבים בקרים דמו להפליא למוסדות הקבוצה בארץ: מטבח משותף, חדר-אוכל משותף, בית ילדים, מכבסה משותפת. בתיאורים השונים בלטה הדאגה הרבה לילדים. לאלה ניתנו תמיד מזון טוב יותר, דיור טוב יותר וטיפול מסור. אף בהערצה זו של דור-העתיד ובעיסוק הרב שעסקו בו היה משהו מן ההווי בקבוצה הארצישראלית. והעיקר, אותה שמחת-החיים הפורצת וסוחפת על אף המחסור, אחוות החברים ורוח הצוותא, שאיפיינו את גדוד-העבודה בארץ – הן נשמרו, על פי התיאורים, גם בקומונה בוֹויוֹ נובה."
בראשית שנות השלושים ירדה קרנה של ההתיישבות היהודית בקרים מסיבות שונות וביניהן התנגדות של תושבים מקומיים להתיישבות יהודית בקרים. בשנת 1935 הודיעו השלטונות לחברי וֹויוֹ נוֹבה, כי הקומונה תיהפך מעתה לקולחוז. חלק ניכר מחברי וֹויוֹ נובה עזבו את הקולחוז והתפזרו על פני ברית המועצות. מהם שפנו למוסקבה ולנינגרד והשתלמו בבתי-ספר טכניים. לאלה היו סיכויים להינצל מן הטיהורים הסטאליניסטיים של שנות השלושים, שלא פסחו על וֹויוֹ נוֹבה. רבים ממיסדי וֹויוֹ נוֹבה נשלחו לסיביר או לבתי סוהר.
על גורלו של אלקינד, בהמשך, ידוע אך מעט. הוא עזב את ויו נובו ללנינגרד, למד הנדסה אך לא סיים. ב-1936 הוא עבר למוסקבה ועבד במערכת העיתן היידי הקומוניסטי  "דער עמעס". ב-1937 נולד בנו השלישי וב-2 בדצמבר נעצר. מאותו יום לא ראתה אותו אשתו יותר. גורלו לוט בערפל, אם כי נראה שאלקינד, בניגוד לכמה דעות, לא הוצא להורג. ידיעות עקיפות מוסרות כי בסוף מלחמת העולם השניה מת ממחלת ריאות בבית חולים במחנה בסיביר.
משפחתו של אלקינד נותרה לבדה. מניה, שעבדה כרופאת-ילדים, פירנסה את עצמה ואת שלושת ילדיה. בכור הבנים, אורי, שנולד בתל-יוסף, התגייס לצבא-האדום במלחמת-העולם ונפל בחזית סטאלינגרד. הבן השני, גם הוא יליד תל יוסף, גמר את לימודי ההנדסה ונסע לעסוק במקצועו בעיר רחוקה ממוסקבה. צעיר הבנים חי עם מניה במוסקבה.

ב-1962 נסע מוטל (מרדכי תמיר) לברית המועצות.
התקופה היא תקופת שלטונו של כרושצ'וב נשיא רוסיה, אשר מנהל מדיניות דטנט הססנית, עם חתירה  שקטה להרחבת תחומי ההסכמה בין ברית המועצות למערב, שאחת מתוצאותיה היא היווצרות סדקים במסך הברזל ואפשרויות נדירות יחסית לביקורי קרובים מן המערב.
מוטל מגיע לברית המועצות לחפש את אחיו, שנעלם בעת המהפכה הבולשביקית.
את אחיו הוא לא מצא, אבל בעת היותו במלון במוסקבה, שמע שיחה באידיש, התקרב אל המשוחחים, הציג את עצמו ושאל מי הם? בתשובה, כמו יהודים, שאלו הם מי אתה? מפה לשם התפתחה שיחה וההתרגשות הלכה וגדלה כשהוא ציין שהוא מתל יוסף – גם הם היו שם. ירדו עם אלקינד.
לשאלתו על אלקינד, הם לא ידעו לספר אלא שנאסר ונשלח לסיביר ואין יותר ידיעות עליו אבל אשתו, מניה, חיה בפרברי מוסקבה עם שני בנים. ו"אתה מוכרח לפגוש את מניה".
הוא רשם את הפרטים, וביום הבא עשה את דרכו למניה. הקיש על הדלת, ששלט קטן עיטר אותה "מניה אלקינד". הדלת נפתחה ואשה כבת ששים, נמוכת קומה, שיער בהיר – מניה.
"מי אתה "? "אני מישראל, מתל יוסף". היא הניחה אצבע וסימנה לו לשתוק כשהיא מובילה אותו דרך מסדרון המפריד בין מספר דיירים, והכניסה אותו לחדרה בו היא מתגוררת עם בנה הצעיר.
בחדר נפתחה השיחה מחדש, הפעם בעברית והשאלה הראשונה היא איך הגיע אליה. הוא הציג עצמו, סיפר לה על אחיו הבכור  שלמה (ליפסקי) תמיר שהיה מראשוני הגדוד ועל תל יוסף היום (אז).
מניה, כולה נרגשת מבקשת עוד ועוד לשמוע על תל יוסף. " האם קיימים עוד בתי ילדים? מה שלום גדעון כנעני? וחיים חרודי?" השיחה קולחת בעברית, כשמניה תמהה על עצמה איך היא מדברת עברית "כבר עשרות שנים לא דיברתי עברית". והיא ממשיכה בשאלות על אנשים שהכירה "מה שלום סטולר מכנרת, ודוד הורביץ (מפעילי השמאל, לימים נגיד בנק ישראל), בן גוריון, יצחק בן צבי? האם בן גוריון דיקטטור חזק ונוקשה אצלכם?". מוטל מראה לה צילומים ולא מפסיק לספר. תוך כדי השיחה היא מציינת כי אם יכנס בנה הגדול, היא מבקשת שלא יגלה שהוא מישראל – הוא נשוי ללא יהודיה, ואם יכנס בנה הצעיר, הוא יכול להמשיך לדבר. הבן הצעיר נכנס, כצפוי ואף הוא מתעניין ושואל שאלות רבות, ואז תורו של מוטל לשאול. "מה קרה לאלקינד ואיפה שאר אנשי הגדוד שירדו אתם" מניה נבוכה, נאנחת "אוי, מה עולל אלקינד לעצמו, למשפחתו ולכל הקבוצה. אין לי כוח לספר את כל מה שקרה לנו. רק דבר אחד תספר שב-1937 בשעה שתיים בלילה, דפקו על הדלת ונכנסו 3 אנשים שקראו לאלקינד לצאת החוצה ומאז לא ראיתי ולא שמעתי ממנו. רק לפני שנתיים קיבלתי מכתב ריהבילטציה מהשלטונות ובו הם מודיעים שאלקינד, בהיותו בסיביר מת ממחלה". היו עוד שאלות וסיפורים והזמן תם, מוטל היה צריך לשוב למלון.
למחרת בערב, מניה באה לבקרו במלון " לא יכולתי לשבת בבית. כולי נרגשת מהפגישה של יום אתמול. אחרי הפגישה אתך, ישבתי עם שני בני ושוחחנו רבות על ישראל. הם הביעו את רצונם לעלות לישראל". אחרי שיחה נרגשת נוספת, מניה ומוטל נפרדים איש לדרכו וכך הסתיים הביקור.

מוטל חזר לארץ, סיפר את הסיפור לכל מי שמוזכר לעיל וגם למי שלא, ואף העלה את "רשמי ביקור בברית המועצות" ביומן, מקור בלתי אכזב לסיפורים.

הארכתי, אבל תודו שזה היה מרגש. מין יד שנשלחת מתוך ההיסטוריה ומחברת אותנו למקורותינו.
טוב, אני יודעת שאנחנו לא מכירים את מניה אלקינד, היא שייכת לסיפור מוזר, אולי אפילו קצת אֶקְסְצֶנְטְרִי בעברנו, אבל מוטל פגש אותה ומוטל הוא כבר מהזמנים שלנו ואפילו חלק מחיינו – לפחות של רבים מאתנו, אז זה לא נראה לכם כאילו יד נשלחה משם אלינו?

ושאלה אחרונה, האם מישהו יודע אם בניו של אלקינד עלו לארץ? ואם כן, איך נמצא אותם, הרי הם שייכים אלינו לבני תל יוסף לדורותיהם.

זהו, בעצם סיימתי. היו שלום עד הפעם הבאה.

שלכם

נחמה (משי) בר-ניסן