נעים להכיר
הבלוג הזה מתכוון לספר את סיפור שיקומו והחיאתו של ארכיון גדוד העבודה וארכיון תל יוסף מנקודת מבט מאד צרה – שלי. אז מי אני ומה אני? או, אז אני אסביר.
קוראים לי נחמה בר-ניסן. פעם קראו לי נחמה משי (וזה היה מזמן). היותר מבוגרים ידעו עלי – אני לא מתיימרת להגיד הכירו אותי, כי מה אני לעומת אחותי – כאחותה הקטנה של לאה = לייקֶה. טוב, אני כבר מזמן לא קטנה – משום כיוון, אבל אני תמיד אחותה של לאה משי הקרויה כבר מזמן לאה נמרי.
אז עכשיו, כשאתם יודעים מי אני, אז בכל אופן מה אני עושה במחשב שלכם? או, אז גם את זה אני אסביר.
אתם וודאי יודעים שקמה תנועה לשקם ולרומם את ארכיון המשק ואת ארכיון גדוד העבודה. את כל הסיבות וההנעות כבר שמעתם וקראתם ב"פמפלטים", שנשלחו אליכם ואולי עניתם ואולי נעניתם ואולי לא זה ולא זה. לא מעט בני וחברי משק ענו ונענו ואני ביניהם. היו כאלה שאף התנדבו לעזור במעשה וגם ביניהם הייתי. כחובבת היסטוריה, ארכיאולוגיה (מהבית) ונבירה בערמות מסמכים – פעם אפילו התפרנסתי מזה – שמעתי בת קול שקוראת לי לדגל. לא צריך לקחת את המשפט האחרון כפשוטו, סתם חשבתי לתומי שיש לי מה לתרום והתייצבתי.
אני באה בימירביעי (משתדלת) לנבור בארכיון של המשק ולנסות לעשות סדר באי-סדר השורר בו, או ליתר דיוק, להעלות את מה שיש בו על מחשב כדי שמי שירצה פעם – ואני מאמינה שירצו – לחקור את התופעה המופלאה ששמה קיבוץ באופן כללי ותל יוסף באופן פרטי יוכל לעשות זאת (ושיזכור לחשוב טובות על מי שהקל עליו את המלאכה).
אני לא בטוחה שאני יכולה להעביר לכם את העונג וההנאה בעבודה הזאת. מעבר לכך שניירות בבלגן עושים לי את זה, העושר שבניירות האלה לא יסולא בפז. אני נוגעת בהיסטוריה, שאחרים לומדים עליה מרחוק וזאת ההיסטוריה שלי!!! שלא לדבר על האנשים שהכרתי או ידעתי עליהם ואני מגלה שלא ידעתי כלום. כמו פתרון של תעלומה או תשובות לשאלות שאף פעם לא נשאלו בקול רם אבל היו במעמקי התודעה כמו ריחות ישנים או זיכרונות שמופיעים מאי שם.
כשהעליתי,לאכסל, את רשימת הנפטרים של תל יוסף , נתקלתי בשם משה יבדוקימוב. זכרתי של"שטוטאקויע" קראו לאה יבדוקימוב ותהיתי אם הם קרובים; זה לא התחבר לי עם הזיכרון. כשאני הייתי ילדה – וזה היה מזמן – "שטוטאקויע" הייתה אשה בודדה, רוסיה זעפנית, עבת בשר, שיושבת על ספסל על הדשא הגדול עם ספל פח מצופה אמייל. עברית היא לא ידעה, ואנחנו, כדרכם של ילדים, רדפנו אחריה, קראנו לה בשמות, הצקנו לה עד מוות והיא תמיד צעקה עלינו "שטוטאקויע" ואנחנו נקרענו מצחוק. היום אני גדולה וכבר מזמן מבינה שאין גבול לאכזריות של ילדים, אבל למה אז אף אחד לא כיהה בנו, לא עצר אותנו מלהתעלל בה (ואולי כן)? היום, ב"נבירותיי" בנבכי הארכיון, כשאני קוראת עליה, אני עצובה עוד יותר על מה שעשינו לה, כי הסיפור שלה כל כך עצוב.
אז למי שלא יודע, הנה הסיפור שלה:
לאה יבדוקימוב המוכרת בשם "שטוטאקויע" נולדה ברוסיה ב-1875. לאחר מות בעלה הראשון נישאה שנית (בערך ב-1910) לוולאדימיר אוסטאפיאב, סובוטניק, מהנדס מכונאי ששירת בצי הרוסי בדרגת מפקד אוניה. לאחר המהפכה, עם עזיבת צבא דניקין את רוסיה, עזבה לאה עם בעלה את רוסיה ועברו לתורכיה. ב-1919 עלו ארצה. בעלה התגייר בירושלים ועבד במקומות שונים. ב-1924, בחדרה חלה בקדחת צהובה ומת. לאה נשארה גלמודה ובעוני מרוד. ילדים לא היו לה. היא התחילה לעבוד במשק בית בחיפה. כעבור שנים ב-1932 הכירה את משה יבדוקימוב, שהיה מכת הסובוטניקים אף הוא וגם חבר בתל יוסף. הם נישאו ב – 1928. בשנים הראשונות היא עבדה במחסן הבגדים ואחר כך עבדה בביתה בכל מיני עבודות בשביל מחסני הבגדים. ב- 3 השנים האחרונות של חייה התעוורה כמעט כליל וחדלה ללכת לחדר האוכל. בשנה האחרונה הייתה רתוקה למיטה ועל אף הקושי בטיפול בה, נמצאו מספר חברות צדיקות, שטיפלו בה בנאמנות. בכ"ח בטבת תשי"ב 26.1.1952 נאספה אל אבותיה.
במסורת הסינית יש אמונה בגלגול נשמות ונשמת המת עוברת למישהו אחר לאחר שגמרה את תפקידה בעולם הזה. כל עוד אנחנו מזכירים את הנפטר, נשמתו שומרת עלינו. טוב, אז הזכרנו את לאה יבדוקימוב ועם זאת, לא צריך לסמוך רק על השמירה הזאת, כדאי לסמוך על עוד כמה גורמים, אבל ממעשה טוב, אף אחד לא ניזוק.
אתם בוודאי רוצים לדעת מי היה משה יבדוקימוב? זה יהיה בפוסט הבא.
שלכם נחמה
מי שמעוניין לקבל מייל בכל פעם שמתפרסם פוסט חדש יכתוב נא תגובה עם המייל שלו ואצרף אותו לרשימת התפוצה.