בית הספר המשותף – החלום ושברו

מהלך חיינו רצוף זכרונות, חלומות, תקוות ואכזבות.
לא צריך להיות פילוסוף או אשף ניסוחים כדי להגות משפט "מחוזי" כזה, אבל, רבות מהקלישאות השגורות בפינו, יסודן באמת ובמציאות, ואנו, בשימוש הרב בהן, הופכים אותן לקלישאות.

היום, נעלה  על ראש שמחתנו או עצבוננו את "בית הספר המשותף לעין חרוד ותל יוסף", ה"זקן" הזכור לטוב, שלכל אחד מאתנו זכרונותיו הטובים או לא; אכזבותיו או הצלחותיו; נקודת הזינוק להמשך או קיבוע מקומו האישי במרחב הציבורי.

אני מנסה לדלות זיכרונות פרטיים של בית הספר שלי (זה היה כל כך מזמן). הם עולים לי בחלקים, קרעי קרעים, עם שוליים פרומים, שונים זה מזה ועם זאת שייכים זה לזה. כמו פיסות פאזל ישן, אני מנסה לחבר אותם אחד לשני כדי להגיע לכדי אחד שלם והזיכרון מתעתע בי. אני מנסה להצמיד זיכרון לגיל או תקופה ומבלבלת ביניהם בלי הכרה.
הזכרון הוודאי השזור כחוט השני בכל קטעי, שברי ופירורי הזיכרונות מבית הספר הוא ההיבט החקלאי; הקשר לטבע, לעבודה, לשילוב של הלמידה עם תפיסת העולם הקיבוצית; לחשיבות שניתנה למרכיבים השונים בהקשר של לימודים מול צרכי המשק (עיין ערך 10 ימי גיוס  בסוכות, לקטיף אשכוליות ראשון – האנגלים אוהבים אשכוליות בוסר). ולא אמרתי כלום על שעתיים עבודה כל יום אחרי הלימודים ורק אחר כך הכנת שעורים (למי שהכין).

ומה העלה את הנושא הזה דווקא עכשיו? או, הנה ההקשר:

ביום רביעי האחרון, כשגמרתי את מכסת ההתנדבות שלי, הלכתי לשתות קפה אצל תמר (בת דודתי, שמגלה כלפי רכות וחסות עוטפת, למרות שגם ב"טלטול" לא תוציאו ממנה הודאה בצד הרך שלה).
תמר סיפרה לי על "השערוריה התורנית"  – ביטול "חג המחזור" של השנה.
להפתעתי, למחרת, הנושא פורסם בעתון "הארץ" ומי שלא קרא, מוזמן להכנס לקישור בסוף הרשומה ולקרוא בעצמו.

מי מאתנו לא זוכר את החג הזה, עם התכנית שמכינים, וההצגה, וקבלת הספרים (אנחנו קיבלנו את הספר של שופמן ואצלי הוא שימש לייבוש פרחים שיצאו באיכות מעולה במיוחד), והנאומים המשמימים והאווירה  החגיגית ו…אכן סיום תקופה. והנה, השנה, בגלל משובת נעורים, החג בוטל.

לכתבה ב"הארץ" קראו "מיצג ונדליסטי של תלמידי תיכון מסעיר את עין חרוד" ולהלן קטע קצר מתוך הכתבה  עם הצגת צד בית הספר וצד התלמידים:
"(…..) "חציית קווים" – כך הגדירה הנהלת בית הספר "עמק חרוד" שבקיבוץ עין חרוד את המחזה שנגלה לעיני הבאים בשער בית הספר לפני 11 ימים. אל תורן הדגל נקשר חמור ולידו תרנגולות כפותות. בחצר בית הספר פוזרו אבטיחים מנופצים ודגים מתים. על מבני בית הספר נתלו "מודעות אבל" ועליהן נכתב: "בצער רב וביגון קודר, אנו מודיעים על מותו של בית הספר הקיבוצי".

לדברי תלמידים שהיו שותפים בסוד הכנת ה"מיצג" מדובר היה ב"תעלול" שנועד להעביר מסר מסוים שלפיו "אנחנו למעשה תלמידי המחזור החקלאי האחרון, מאז הוקם בית הספר לפני יותר מ-80 שנים". בית הספר עמק חרוד הוקם ב-1927 והיה בית ספר קיבוצי במשך עשרות שנים. כעת הוא משתייך לרשת "הרב תחומי" של "קבוצת עמל". בשנים האחרונות הצטרפו לבית הספר גם בני מושבים ויישובים קהילתיים מתחומי המועצה האזורית גלבוע. בשנה הבאה יעבור בית הספר למבנים חדשים, ומבנים היסטוריים רבים יפסיקו לשמש אותו. במקביל, בני הקיבוצים כבר לא יהיו רוב בקרב התלמידים (…)".

אני בוודאי מקימה עלי עדת מקטרגים, מי אני, שלא שייכת למקום, שומעת רק צד אחד, מעיזה לקום ולהביע דיעה (חס וחלילה, דעה שיפוטית), אז זהו שלא! אני רוצה להביא את סיפור הקמתו של בית הספר באותם ימים תמימים ומלאי אמונה בצדקת הדרך.

באבחת מקלדת ומסע בזמן נעבור להצעת תכנית לבית-הספר המשותף לפני הקמתו, וכך נאמר:

"תכנית לבית-ספר חקלאי
מבא (כך במקור) בית-הספר העומד להוסד מיועד לנוער לשנות 15-16-17 – הוא המשך ישיר של בית הספר שהוא עד גיל 15. הקשר בין בית-הספר לנוער ולילדים הוא קשר אורגני. צריכה להיות התאמה מלאה בתכנית הלמודים: גם החנוך לחיי עבודה, ההתחיות(?) וההתרקמות בסביבה החקלאית צריכה להתחיל כבר מבית-הספר לילדים ואפילו מהגן. כבר בגן קיים משק פרחים וגינת ירק. בבית-הספר לילדים – גינת ירק, משתלה ולול. ובבית-הספר לנוער – משק חקלאי ממש, מיועד לכתה א',ב', ג', (אצלנו ט', י', י"א), העובדות במשק הכללי של עין-חרוד ותל-יוסף.
יש להשתדל שהמעבר מבית-הספר לילדים לבית -הספר לנוער לא יהיה פתאומי ביותר, אם כי רצוי שירגיש הנער שלפניו נפתחת תקופה חדשה, תקופת ההתבגרות והההכשרה לכניסה לחברת הבוגרים."

וממשיך הכותב ומפרט את מטרת בית-הספר ועוד פרטים יותר כלליים ועובר לתכנית המעשית:

"לאחר מבוא זה נפרט את פרטי התכנית:
המשך זמן הלימוד – 3 שנים
הגיל – 15 – 18 . המחלקות – 3. (א', ב', ג')
מספר התלמידים – 50 בכל מחלקה, ז.א. בית הספר יכיל 150 תלמיד, אולם יסודר בכונה תחילה, שע"י כתות מקבילות יוכל מספר התלמידים לעלות עד 300.
סדר היום של התלמיד: 41/2 שעות לימוד, שהן 5 שעורים
                                        4 שעות עבודה בחקלאות (במשק הכללי ובמשק ביה"ס)
                                  101/2 שעות שינה, אכילה וכדומה.
                                         4  שעות התעסקות בחוגים וביחידות: הכנת שעורים, קריאה, הרצאות, התעמלות, זמרה, נגינה, שעשועים וכו'. שעות אלו הן בסדורם החפשי של התלמיד, אולם כאן דרושה הדרכה עילאית של המורים: בגיל זה אסור, שיהיו רגעי שעמום לנער
(…) בעונות חקלאיות מסוימות (עונה בוערת) עובדת מחלקה ג' – מספר ימים מסוים – יום שלם (8 שעות). בימים אלה – אין לימודים. מספר ימים אלה צריך להיות מצומצם, אולם לא נדיר לגמרי מחמת ערכו החנוכי. ההדגשה שהעבודה והצורך החקלאי – מעל לכל.
היום מתחיל ב-5 בבוקר, ב-6 מתחילים הלימודים. נגמרים ב-101/2. העבודה היא  – אחר ארוחת הצהרים. זמן התחלתה שונה בעתות השנה."

וכך ממשיך הכותב לפרט עוד ועוד פרטים והרחבות לצורך חיזוק הקשר בין התלמיד הלומד בבית ספר חקלאי למשק ולחקלאות ואידָךְ – זִיל גְמוֹר.

ומענין לענין באותו ענין:
להלן תכנית טכס הנחת אבן הפינה לבית שטורמן, שהיה הבית הראשון לבניני בית הספר:

והרי ה"תרגום"

הנחת אבן הפינה לבית-הספר המשותף לעין-חרוד ותל-יוסף
ב ש ע ה   ט ו ב ה   ו מ ו צ ל ח ת  – נ ק ו ם   ו ב נ י נ ו !
מחר, יום ג', י"ט בסיון תרצ"ט – 6.6.1939, בשעה 5 אחה"צ
הנחת אבן הפינה לבית הטבע ע"ש חיים שטורמן ז"ל,
שהוא הבית  ה ר א ש ו ן  לבניני בית-הספר המשותף.
לפי התכנית הסופית יהיה הבית הזה בן שתי קומות: למטה חדר הרצאות גדול ומעבדות ולמעלה  –
א ו ס ף  ל צ ו מ ח ,   ח י   ו ד ו מ ם .

החברים יעבדו מחר בלי הפסקה. האוטו ירד בשעה – 4 להעלות את העובדים בשדה, כדי שיספיקו כולם להשתתף בטכס.

פ ר ש ת  ה ט כ ס
בשעה 5 תזוז מחצר בית-הספר תהלוכת הילדים, מאחוריה בוגרי בית-הספר מכל המחזורים, הנוער העולה וכל העם.
ליד חפירת היסוד מסתדרים הילדים בשורות בצורת האות ח'. מאחוריהם – כל הצבור. בצפון, מעל למקום הבנין – במה ועליה נשיאות הטכס, ב"כ הישובים והמוסדות וחברי התזמורת.
התזמורת פותחת ב" ת ח ז ק נ ה ".
באי-כוח בוגרי בית-הספר מכל המחזורים קוראים קטעי תנ"ך מתקופת בנין הבית השני. ההקראות משולבות שירת מקהלת הילדים בלוית התזמורת.

נאומים וברכות ע"י באי-כוח ישובי העמק ומוסדות התנועה.
הקראת  מ ג י ל ת  –  ה י ס ו ד  וטכס הנחת אבן הפינה.
"א י נ ט ר נ צ י ו נל" – בלוית הזמורת.

במקום כיבוד – ת ר ו מ ת  ה מ ש ק י ם  ל ק ר ן – ה ק י י מ ת  ל י ש ר א ל.
נשיאות הטכס מבקשת את החברים לשמור על השקט והסדר.
——————-
בשעה 9 בערב על הבמה – הצגת הסטודיה הדרמטית של בית-הספר "ה מ כ ו נ ה" בהדרכת הח' צבי.

(כל ההדגשות במקור)

והשאר יסופר בתולדות ישראל

שלכם

נחמה

חג הביכורים ומצאתי עוד בריכה

שלום לכם,

הפעם, לידת הרשומה הייתה קשה במיוחד. מחד, הקרבה לשבועות או כמנהגנו – חג הביכורים, חיזקה את המחשבה לספר על החגיגות בימים "קדומים" כמו שנות העשרים ו/ או השלושים ומאידך, שפע הסיפורים ואיך לא, המחלוקות ואי ההבנות משכו מן הצד השני.
אז נכון שהסיפורים על שבועות עם גילויי הכפייה הדתית משכו לצידם, אבל הרשיתי לעצמי "להתפרע" ולהבהיר, בהמשך, גם משהו על הבריכות במשק.

את נושא חג הביכורים בחרתי להתחיל בקונגרס הראשון בבזל, כשהרצל מציין כי "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים" זוהי בעצם הפתיחה למלחמות הדת, כשהחרדים פותחים ב"מלחמת חורמה" נגד הקולטוריסטים. בקונגרס השני, כשמתקבלת ההחלטה שתכנה: נאמנות התנועה הציונית לדת היהודית, תומכים החוגים החרדיים בהחלטה. אמנם, מן הבחינה האופרטיבית הכוונה היא לחינוך העם היהודי ברוח הלאומיות אך אין התערבות בחיי המתיישבים בארץ ישראל.
בקונגרס ה-10 (אוגוסט 1911) כבר מתקיים דיון על חילול שבת בעין גנים והקונגרס מביע רצונו, שבשום מוסד לעבודה תרבותית לא ייעשה דבר המתנגד לדת ישראל, אם כי עדיין נשמעת הדעה כי "על הקונגרס להביע דעתו על נייטראליות בעניני דת". נו, אז מה?
כשחודש חג הביכורים בעמק יזרעאל בשנת 1923, החרדים, מאימים בפרישה מדירקטוריון קק"ל בטענה של חילול חג על "אדמות הלאום"; הם יוצרים לחץ על מוסדות הסתדרות הפועלים החקלאיים, שאוסרת קיום חגי ביכורים בפרהסיה (לכמה ישובים ובאופן איזורי). רק בשנת 1929, מועצת המורים למען הקק"ל נוטלת את היוזמה לשנות את החג ויוצרת (רחמנא לצלן) חג זכרון הביכורים שיתקיים באיסרו חג (?) כדי לא לחלל את החג והנוהל מופץ לכל הישובים העבריים בארץ.

אבל, המתיישבים בעמק מקיימים, בכל זאת ואף על פי כן ולמרות הכל, חגיגת ביכורים ירידית תצוגתית בחג השבועות עצמו ושוועת המחאה החרדית עולה השמימה; אם כי, שלא כמו המן שירד מן השמיים על בני ישראל, הפעם, גם משם, לא צנחה  עזרה משמעותית.
עתון "התור" (עתון הפועל המזרחי, אביו של "הצופה") דווח:
"חג הבכורים בעין חרוד" (אז עוד תל יוסף הינה חלק ממנו)
"למרות האזהרה של ההנהלה הציונית ובקשת ראש הרבנים לדחות את חג הביכורים הנערך בעין חרוד לאסרו חג – הוחג החג הזה בחג השבועות בחילול יום טוב בפרהסיה בכל עבודות אסורות. ידיעה זו עוררה התרגזות עצומה בכל החוגים בארץ ישראל וחושבים לאחוז בצעדים כאלה שמקרה זה לא ישולש אחרי שהוא נעשה כבר פעמיים…"
אבל, אחרי חליפת מכתבים (מן הסתם גם איומים), ולמרות התעקשות אנשי עין חרוד (ותל יוסף) הלחץ הציבורי מבית ומחוצה לו גבר על "לוחמי החילון" והחגיגות פסקו עד שנות השלושים.
במאי 1937 התחדשו החגיגות במתכונת חדשה. לא עוד חגיגות אזוריות אלא עין חרוד ותל יוסף ביחד – פעם פה ופעם שם וכך הווה עד שגם נוסח זה השתנה.
על החג הראשון המתחדש והשמחה וההתרגשות, שהיו כה גדולות, תואר ביומן "מחיינו" מ – 17.5.37:

"(…) בשני ימי חג אלה, בקרו אותנו מאות אורחים. באו לבקר חברים וידידים. באו גם שיירות מאורגנות, טיילו ברגל, בעגלות ואוטומובילים. חדר האוכל המה מרוב אורחים. הצפיפות הייתה רבה. הייתה השראה חגיגית.

מראשית המאורעות, לא הייתה בסביבתינו תנועה כזו. נשמנו לרווחה. מכל קצוות הארץ נסעו לבקר נקודות ההתישבות החדשה.

גולת הכותרת הייתה חגיגת הבכורים. אחרי הפסקה של כמה שנים, חדשנו את החג הזה השנה, החגיגה הייתה משותפת לנו ולעין חרוד, השנה התקיימה החגיגה בעין חרוד, בשנה הבאה תתקיים אצלינו. החגיגה הצטיינה בהשתתפות המונית. הישובים גדלו, והבכורים רבו. גם היבול המבורך, הטביע את חותמו על מהלך החגיגה.

החגיגה הייתה עממית ולבבית ועברה תוך כדי התרוממות רוח רבה. מראשית המאורעות, לא הייתה הרגשה כזו של חופש, עליזות ושמחה אמיתית כמו בחגיגה זו. החגיגה הייתה בטוי ליצר העשיה שלנו שלא פסק לאף רגע – גם בימי האימים שעברו עלינו(…)".

נקבעו הלכות הטכס, שהיוו יסוד לטכסים שהיו בשנים הבאות: "התכנסות, של נושאי הבכורים על מגרש הדשא – כל אחד על מקומו, כפי שנקבע מראש. הקהל עמד מסביב עבר על המוצגים, ילדי ביה"ס עברו בסך לקול צלילי התזמורת שצעדה בראש. על יד כל ענף התעכבו וקבוצת המחוללות פנו לכל ענף במלים אלו: 'גאולה תתנו לארץ'. נושאי הבכורים השיבו: 'הנה הבאנו בכורים – פרי עמלנו'" (…) . התהלוכה התקדמה והשאר יסופר בדברי הימים.

ומכאן לנושא הבריכות.

לאחר שהתפרסמה הרשומה על בריכת מרגולין קיבלתי כמה תגובות, חלקן ברשומה עצמה וחלקן בעל פה.
אחותי טוענת שהבריכה (שתקראו עליה בהמשך) בכלל הייתה בעין חרוד והויכוח בינינו, נשק לעוצמות שגרמו  לפילוג בין מאוחד לאיחוד. לדבריה שם היא למדה לשחות ואני, אין לי מושג על מה אני מדברת. היו אחרים שטענו שהבריכה הייתה בין תל יוסף לעין חרוד (מה שהיה נכון – אבל לא בריכת מרגולין). פנתה אלי חברת משק ותיקה, וציינה שבכלל לא זכרה את בריכת מרגולין, והרוב היו בטוחים שאני כותבת על הבריכה שהייתה ליד הדשא הגדול ושום דבר מהכתוב לא הסתדר עם הזכרון. אז החלטתי לעשות סדר בבריכות:

שלוש בריכות היו בתל יוסף (לפחות אלו שאני זוכרת).
על בריכת מרגולין כתבתי.
הבריכה השנייה הייתה מעל הדשא הגדול. זאת הייתה בריכת נוי עם חבצלות מים כחולות וסגולות ושני פסלים יפים.
הבריכה כבר איננה והפסלים נשארו ומקשטים את הדשא. הפסל הוא דוד פולוס, אמן מוזר שעבר בקיבוצים ופיסל פסלים שונים ויפים ואף חזר מפעם לפעם לעשות אחזקה ותיקונים לפסלים.
מקובל היה לחשוב שהגבר והאשה בפסל הגדול היו אסף ודלילה וכנראה שאין זה כך. גדעון כנעני, שעוקב אחר הבלוג שלי העיר והסביר כי האשה בפסל הגדול היא אכן, דלילה שמחוני, אבל הגבר הוא שמחה קימלמן (שלטענת גדעון, הוא היה בחירת האמן).
באשר לפסל הקטן עם הילדים, גדעון זכר את הילדה, כבתו של אברהם שפר מבית השיטה, שבינתיים נפטרה (הוא לא זכר את שמה). הוא לא זכר מי הילד, אבל רוני הלוי טוענת כי בלה הלוי סיפרה שהילד הוא יאיר הלוי בילדותו, שתלתליו משכו את תשומת לבו ואהבתו של הפסל.
הבריכה השלישית הכי פחות מוכרת, אבל הייתה ממש מפעל היא בריכת אדמה וזה סיפורה מתוך "מחיינו" מיום 31.8.36

"ביום הששי נקראו החברים ע"י מודעה על הקיר, לבוא בשעה חמש לחנוכת בריכת האדמה, עם הכנסת זרם המים הראשון לתוכה.
בתור המשק האחרון המקבל את מימיו מתעלת (?) המובילה את המים דרך כל העמק ממעין חרוד שלרגלי הגלבוע. (…) היינו סובלים מאד מתנודות גדולות וחסר יציבות בקבלת המים. לא פעם פחת פתאום זרם המים המגיע לנו או שנפסק לגמרי ולפעמים גם זרם מוגבר אשר פרץ את הסכרים, התעלות וכל שאר סדורי ההשקאה. (…)
כל זה הניע להצעתו של בן-מאיר על הקמת בריכת אדמה לרכוז המים בכמויות לפי הצרך ולאפשרות הזרמת מים לכל שטחי ההשקאה בכמויות מכוונות. אז נשאר רק הענין של השמירה על קבלת כל כמות המים המגיעה לנו והתנודות בקבלתם ע"י הפחתת, הגברת או הפסקת הזרם לא תשפענה יותר.
הרבה דיונים עברה הצעה זו עד שאושרה ע"י מוסדות המשק המתאימים. את תכנית הבריכה עבד המהנדס ש. בלאס, לפני שנה נגשו לעבודה, באמצע חלה הפסקה, בחודש יוני חדשו את העבודה וביום שש זה י' אלול הוזרמו לתוכה המים הראשונים.
הבריכה הזאת ראשונה היא בארץ במינה. מפעל גדול הוא לגבי דידנו. היקף הבריכה בשמותיה הוא כ-3000 מ"ר. מדות פני המים עם המלוי המקסימלי הן 70 מ' באורך ו-40 מ' ברוחב הקרקעית. העומק המקסימלי 4 מ' ובית קיבולה 4000 מ"ק. עם התמלאות הבריכה עד ל-75 ס"מ לפני שפתה יצאו המים באופן אוטומטי דרך המוצא המסודר לתעלת המוצא. כל עבודת החפירה ומלוי הקירות בוצעה בעזרת טרקטור, עם מחרשה וסקריפר. ס"ה נחפרו ומולאו כ-3000מ אדמה. עובי מקסימלי של הקירות כ-15 מ'. קו צנורות גן 10(?) יוצא מתחת לבריכה להובלת המים המיועדים להשקאת שטחי המספוא התחתונים. הקו הזה טרם נגמר סדורו ומגיע עד עתה עד לדרך בית שאן ומשם המים זורמים בתעלה פתוחה עד לשטחי המספוא. אגב – אתמול הונח צנור ברזל מתחת לפסי הרכבת ע"פ רשיון שהושג מאת הנהלת הרכבות (…)
בינתיים חנכו בשבת את הבריכה גם ברחיצה ובשחייה, גדולים וקטנים. באו מעין חרוד ומתכוננים לבא גם משאר הנקודות, כי יצא שמע הבריכה בכל הגוש. לסניף "הפועל" יתוסף ענין לענות בו: פתוח ספורט ואמנות השחייה. ישנן הצעות לנצול הבריכה לגידול דגים. יחד עם זה מתעוררת שאלת המצב הסניטרי של המים. אמנם רב המים מגיעים דרך התעלה מבאר עין חרוד, אולם באים גם מים מהמעין העוברים את כל אורך תעלת (?) הפתוחה שבה משקים עדרים, מכבסים ומתרחצים (ערביים) וכו'. מצטרף כאן גם מי הביוב של מחלבת "תנובה". יצטרכו להתיעץ ברופאים ולמצא אפשרות להכין את הבריכה לרחיצה כי דבר חשוב הוא. בינתיים לא משגיחים בדבר ומתרחצים. במשך ימים אלה נראית שם תנועה רבתי. הוצאו מהכלים ומהמזודות פיג'מות, בגדי-רחיצה והנה ממש הוי של שפת-נחל או ים. הנה איפוא, מלבד התועלת המשקית, תביא הבריכה גם תועלת חברתית ותגרום הנאה לחובבי השחייה ותהיה אפשרות ללמד גם את הילדים לשחות. אולם בנוגע לזה יש להעיר ולהתריע שהבריכה לא תהפך למקור של אסונות, ובעיקר לגבי ילדים; ויש לקבול על שלמפרע לא נעשו ולא נאחזו כל אמצעי הזהירות כגון סדור גדר מסביב למניעת נפילה בלי צדיה לתוך המים כי המים עמוקים הם וזה מכוון לילדים שאי אפשר לסמוך על מדת זהירותם. נחוץ לסדר מדרגה ורצפה באחת הפנות לאפשר את הרחצה לאלו שאינם יודעים לשחות ולמתלמדים.
א ת  ס ד ו ר י  ה ב ט ח ו ן  ה כ ר ח י  ל ס ד ר  מ י ד  ב ל י  ש ו ם  ע כ ו ב י ם  ו ד ח י ו ת ,  כ י  ב נ פ ש  ה ו א.

נברך על המפעל שיעזור לבסוס משקנו ופתוחו."

הכתוב הועתק כלשונו מתוך "מחיינו" ומחמת "עתיקותו" לעתים הכתב מטושטש או מחוק או לא ברור ולכן רבים סימני השאלה בטקסט. ומעבר לזה, נדמה לי, אין מה להוסיף.

וכמאמר המשורר "עד כאן דברינו לערב זה"

שלכם

נחמה (משי) בר-ניסן

רגע, רגע, "קול קורא" !!!!
אנחנו רוצים לסרוק את כל ה"מחיינו". זה מבצע רב היקף, על חומר שמתחיל בשנות העשרים, שאז היה "עתון חי" ואחריו הופיע "מחיינו".  זוהי הדרך הבטוחה לשמור על האוצר ולאפשר, למי שירצה, לעיין בו בכל עת.
לצורך זה אנחנו מחפשים מתנדבים שיצטרפו אלינו לעבודת הסריקה. אנחנו מבטיחים עבודה מענינת בחברה נעימה וכמו שהיה כתוב בשלט מאיר עיניים במחנה הגדנ"ע באר אורה: "ידיעת החומר ותחושת היעוד הם יסודות ההתנדבות"

הגיגים ועוד מיני פכים קטנים

שלום לכם,

הרבה זמן לא התראינו ובחיי שהתגעגעתי. טוב, אתם יודעים, חגים, ימי זכרון והנה חלף הזמן ואני שוב פה.
סיימתי שלב, מאד ראשוני, בעבודת הארכיון – סידרתי את כל ה"מחיינו" לפי סדר כרונולוגי עד האחרון, רובם כרוכים ומיעוטם בתפזורת. יופי נחמה. הזמנתי לעצמי מדליה.
במהלך העבודה, עלה בדעתי לנסות ל"אנדקס" (מלשון אינדקס) את ה"מחיינו". מי יודע, אולי פעם, נכד או נין, ירצה לעשות מחקר: "למה סבא/ סבתא מתנהגים כמו שהם מתנהגים" וינסה למצוא את הסיבה במקום הולדתם. זוכרים את טשרניחובסקי?:

האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה,
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו,
רק מה-שספגה אזנו עודה רעננה,
רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות,
(……..)
ובאו אחד אחד, ויגלה פשר
כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות,
שחקקו עליה בראשית בריתה, —
האדם אינו אלא תבנית-נוף מולדתו.

ואם ירצה להעמיק חקר, יסור לארכיון וימצא את עמלי והוא אינו לשוא.
את ה"אינדוקס" אני עושה בביתי. זאת עבודה שדורשת ריכוז, וחבל לבזבז את הזמן בארכיון על עבודה שאני יכולה לעשות בבית; אולי פעם, בערוב ימי (איזה ביטוי יפה, לא?) אני גם אסיים את זה. המון עבודה, אבל מה זה מעניינת.

גליון מספר 1 של "מחיינו" הופיע ב-3.12.35, ז' כסלו תרצ"ו, ימים ספורים לפני יום הולדת 14 לתל יוסף.
היומן יצא פעם ביומיים וכלל דיווחים מענפי המשק, ואינפורמציה חשובה. (בכוונה השתמשתי במילה אינפורמציה ולא מידע, כי בימים ההם, מידע היה אינפורמציה). לא נהגו לכתוב ב"מחיינו" הגיגים או פניות אישיות. לצורך זה היה ה"עתון חי". עוד לא עמדתי לגמרי על משמעות ה"עתון חי". למעשה הוא הקדים את "מחיינו" ואחר כך צעד לצידו, כשהוא משמש "הקול האישי"; לפעמים בהומור, לעתים בכעס או מחאה. עוד לא הגעתי לעבור עליו, רק רפרפתי, אבל אני כבר יודעת שהוא צופן בחובו הפתעות וזיקוקי דינור.

וכך אני שוקעת, בעונג, בעבר, פוגשת שמות שזכורים לי מילדותי, והם עוד לא עוברתו. מאיר שחר היה שוורץ,  און היה איסרזון, שצ'ופק הפך לשפי וזיידנשטט למשי…..
בוועדת הדירות מסדרים חברים בחדרים: "טרכטנברג ושפרה, משה הורביץ ומלכה, לא הוחלט לגבי אברהם ברוסטין ופועה. (למה לנשים אין שמות משפחה?) לחדר של גולדנר נכנסים רכטר וברונשפיגל ובמקום בניוק – חנה קרש".
הסופר שלום אש מבקר בעין חרוד אבל ליפסקי פגש אותו שם וחזר עם הבטחה שהוא יבקר גם בתל יוסף.
המצב הכספי תמיד רע ולוקחים הלוואות מפה ומשם;  עובדי הרפת מתלוננים ש"עובדי המטבח לא מסדרים להם שולחן נקי בבואם לאכל וכל אחד מוכרח ללכת לחלון לחכות למנה".
בעניני ההתאזרחות (כך כתוב) "ביקר היום אצלנו פקיד של הועד הלאומי. הוכנו התעודות והנירות של 30 חברים". הוא עשה כמה דברים "ונחוץ בנתיים להכין 3 תמונות לכל מתאזרח".
בענפי המשק זורעים, קוצרים, חולבים, מגבנים גבינה, מתקנים כלים בנפחיה, בונים רהיטים בנגריה ובונים גם את הבמה המשותפת: "ביום ששי  ביקר המהנדס טוביה – בעל תכנית הבמה ויחד עם רובינשטין סגן הרז'יטור של 'הבימה'. מטרת בקורם הייתה להכניס שפורים בצורה החצונית של בנין הבמה…." ו"חברים שגרים בסביבת חדר האוכל פונים למנגנים בפסנתר אחרי חצות לבל ינגנו בשעה כה מאוחרת כי מפריעים הם את מנוחתם".

דיווח מהמאפיה (3.5.36) "מסטטיסטיקה שהועברה במאפיה במשך 4 שבועות נודעו לנו הפרטים הבאים: במשך הזמן הנ"ל השתמשו ב-2150 ק"ג קמח שחור, 2144 ק"ג קמח לבן, באופן ממוצע 178 ק"ג קמח ליום.
נאפו 1608 ככרות שחורים, 1676 ככרות לבנים, באופן ממוצע 136 ככרות ליום.
צנימים נאפו מ-37 ק"ג קמח לבן, חלות בשביל מטבח ההורים מ-60 ק"ג קמח. במשך הזמן הזה הוסק התנור בשביל המטבח הגדול 23 פעם (עוגות, חצילים, פשטידות וכו'), 4 פעמים בשביל מטבח ההורים. המטבח הגדול לקח במאפיה 120 ק"ג קמח".
אין ריח שישווה לריח הלחם השחור הטרי שיצא בבוקר מן המאפיה. נהגנו ל"דהור" למאפיה בזמן ההפסקה הגדולה בבית הספר. הככרות עמדו ערוכים על עגלה לקירור. לקחנו ככר, חתכנו לחצי, הוצאנו את "התוך", מרחנו במרגרינה, מילאנו בעגבניות חתוכות, מלפפונים, זיתים, הדקנו בידיים ורצנו חזרה. הכל התערבב בפנים – המרגרינה שנמסה, הירקות וכל הטוב הזה, שהפך ל"גן עדן" של טעמים; אין מעדן שידמה לזה.

ותשמעו את זה: ילדי המשק חוגגים את חג האחד במאי. יומן מס' 78 מ-3.5.36, (לא נגעתי):
"המסיבה לילדי הגן ושתי הכתות א' וב' נפתחה בדברי סוניה על תוכן החג בכל השנים והשנה. שרו "היום חג לידים" בהתלהבות מיוחדת שרו את הבית הנוסף לשיר הזה שנכתב בידי חיים מבית הספר:
היום חג לטרקטורים,
והטרקטורים, חורשים בניר, חורשים בגיא,
זורעים בתלם, קוצרים ברינה בשפלה ובהר,
בונים את הכפר.
משחקי הילדים שבאו אח"כ היה בהם מתוכן העבודה והעמל. יפה הקריאה ספור מחיי פועלי המכרות. גבור הספור – ילד עובד. תנאי חייו לגמרי אחרים מחיי ילדינו. סיימו השיר "הדגל האדום" של הילדים. המסיבה היתה צנועה ….והגנה היו בה".

ביומן מס' 102 מיום 24.7.36 מופיע הדיווח הבא:
"הממשלה החליטה לגשת מיד לסלילת הכביש מעפולה עד שאטה. פנו טלגרפית ללונדון, למשרד המושבות לאשור. יש לקוות שעבודת הסלילה תימסר למשקים. הכביש יעלה 35 אלף לא"י ועד דצמבר צריך להגמר".
האמת? התרגשתי כשקראתי. דברים שנולדתי לתוכם – תמיד היה הכביש לעפולה ונסענו עליו הלוך ושוב. פעם לקופת חולים, פעם להצטלם – זוכרים את פוטו "עמק"? ובכלל, לכל אחד יש את ה"עפולה שלו". עפולה לא הייתה סתם  עיר, היא הייתה עפולה; והנה, סוללים כביש מעפולה לשטה – ממש מסע במנהרת זמן.

בסנדלריה  (מתוך "מחיינו" מס' 28 מיום 19.1.36) "לא כבשנים הקודמות, שבהגיע עונת הגשמים התחילו לדאוג להכנת נעלים.
השנה תוקן המצב. בחדשי הקיץ הכינו רזרבה גדולה של נעלים, 83 זוגות ועד 15 לאוקטובר לא נגעו בהן. באוקטובר קבלנו סנדלר מהחוץ, שעבד כחדשים וחצי והמשכנו להכין נעלים. במשך חדשים וחצי אלו תפרו בסדלריה כ-210 זוגות, עם הרזרבה קרוב ל-300 זוגות. (מספר זה הוא ככל הנעלים שתפרו במשך שנת תרצ"ד).
שפע הנעלים אצל החברים
לא נשמע כיום מפי חבר שאין להחליף זוג נעלים לאחרי העבודה, או בעת שנמסרים לתקון.
70% של חברים נמצא אצלם מ-3-4 זוגות
20% של חברים נמצא אצלם מ-4-5 זוגות
10% של חברים נמצא אצלם 2 זוגות
חלוקת הנעלים
במשך שלושת החדשים האחרונים:
נעלי עבודה   –   150 זוגות
נעלי שבת    –     22 זוגות
נעלי ילדים        –           64 זוגות
חברת הנוער                 18 זוגות
הורים   –           10 זוגות
מגפי עור           –           14 זוגות
מגפי גומי          –           3  זוגות
רזרבה  –           22 זוגות
סה"כ    –           303 זוגות

היום היינו קוראים לזה "מרכז רווח והפסד" או "משק אוטרקי"; אז, היה לזה ריח של סנדלים חדשות לפסח, חומות לבנים, אדומות לבנות, עם גרביים חדשות שצריך להפריד אותן בתלישה של החוט המחבר; של נעליים חדשות לקראת החורף, יפות ולוחצות עד שמתרגלות לרגל או הרגל אליהן.
מייגע? אלה ממש "אבני החושן", איזמרגדים ומרגליות

ולסיום, כמו שנכדי שואלים בסוף הארוחה "סבתא, יש קינוח?" אז כן, יש קינוח.  האם זה אמיתי או שחזור? מישהו יודע ממתי זה?

זהו, עד כאן דברינו להיום.

נעמה לי חברתכם.

נחמה (משי) בר-ניסן

נ"ב: אני מזכירה, למגיבים, את בקשתו של שלום אילתי, אנא, ציינו גם את שם המשפחה בו הכרנו אתכם, לטובת הקוראים התוהים מי אתם.

בריכת חיים – המשך ועוד

קצת לענין והרבה לא.

בהגדרת צמחים בעזרת מגדיר צמחים, יש משהו מהבלשות. אלה שלמדו אצל עבריה או משה כרמי, בוודאי חפרו ועקבו אחרי החרצית המצויה ממשפחת המורכבים או הטופח הנאה הוורוד  ממשפחת הפרפרניים וכן הלאה. אל השמות המפונפנים האלה הגענו לאחר מעקב פרטני ונוקדני אחרי צלקות, עלי, אבקנים, זכר, נקבה, כותרת, גביע ושאר שמות ביזארים אחרים.
אתם זוכרים את מגדיר הצמחים השחור שהיינו יוצאים איתו לטיולים? כן, היינו לוקחים אותו אתנו, אפילו שאת הגדרת הצמחים בפועל, היינו עושים אחר כך, בכתה.
מתחילים בדף הראשון שמוביל לדפים הבאים: "אם זה לא כך, אז זה כך, עבור לסעיף 17. ושם: אם זה לא כך, אז זה כך, עבור לסעיף 29 ועד שהיינו עוברים עוד ועוד סעיפים ועוד עמודים כבר שכחנו מה אנחנו מחפשים.
נכון שבסופו של התהליך, הגענו לפרח הנכון (או שלא), או שפשוט עברנו, בהחבא, לדפים האחרונים, שם, היו ציורים (בשחור לבן) של כל דגמי העלים, פרחים, אבקנים ועוד בוקי סריקי; בחרנו את הדומה ביותר והנה יש לנו את התשובה. הבעיה היותר בעייתית – מה קרה כשעבריה ביקשה שנראה לה את הדרך שהגענו לתשובה. תיכך, תיכף אני מגיעה לחיבור.
אגב, סיפור התמונות בסוף הספר מזכיר לי את ההסבר למה בכנסיות הכפריות העתיקות באירופה, שנשארו עוד מימי הביניים והעת החדשה, יש כל כך הרבה ציורים – לפעמים ממש סיפור בציורים כמו קומיקס, כי האוכלוסיה, בעת ההיא, לא ידעה לקרוא וכך, באמצעות הציורים, סיפרו להם את סיפורי הקדושים ושאר פריטי מזון לנפש חפצה.
טוב, אז מה ענין הכנסיות למגדיר? סתם אסוציאציה שעלתה לי; התמונות בסוף המגדיר מזכירות את התמונות בכנסיות, בשני המקרים מדובר בחסרי ידע – שלא להגיד בורים – שזקוקים לתמונות כדי להבין.
וחזרה לשעורי הטבע או החקלאות של עבריה, שאותי שעממו עד מאוד, אבל אני לא דוגמא. בדרך כלל בבית הספר, או שהשתעממתי או שפחדתי. למשל,לפני השעורים של אברהם גולדברג הייתי נכנסת למצב קטטוני, גם במקרים הנדירים שידעתי את החומר. אצל עבריה השתעממתי ואצל רוחמה ומלץ קראתי ספרים מתחת למכסה המגירה. בעופר כרמי הייתי מאוהבת וחגי אדר הראה לי שאפשר ללמד גם אחרת, אבל הוא היה מוצלח מדי כדי שימשיך ללמד; מורי המתמטיקה לדורותיהם צללו, בזכרוני, לתהום הנשייה; שרהלה' סלוצקי הייתה משוש חיי, אשר האירה את חשכת ימי ההשכלה שלי, ואם עד עכשיו לא הבנתם, אז ממש לא הייתי גאוות הורי ותפארת בית הספר.  לא את זה רציתי לספר, אבל זאת דוגמא טובה לגלישה שלי לכל מיני דברים "על יד" ולא להגיע לעיקר. והעיקר הוא שהעבודה בארכיון  מזכירה לי את הגדרת הצמחים אצל עבריה (הנה, חזרתי להתחלה).
כשחיפשתי מידע על קיטלגיסר וחבריו הגעתי למרגולין, שבנה את הבריכה, שבנה מזרקה – שעומדת עד היום – בתל יוסף למטה, על התל, שבנה פינת חי בחורשת האורנים, ליד מטבח זקנים והיו שם המון חיות ואווזים ושני קופים – ג'קו וויזתא. ג'קו, שהיה הפרוע מבין שניהם ברח פעם ומאז, כל פעם שהתעוררתי בלילה, כשהייתי בגן של חנה, הייתי בטוחה  שהוא יושב על הארון הקטן בחדר, והייתי קפואה מפחד, עד שהשומרת באה והרגיעה אותי שזה רק דמיון וככה הפלגתי הלאה והלאה. ועדיין, מה כל זה קשור לארכיון? או, הנה זה בא. אני משוטטת בין הדפים, מסמך מוביל לשני ולשלישי וכבר אינני זוכרת במה התחלתי ומה אני מחפשת. "אסון, אסון" מתוך כוונה לעבוד כחמש, שש שעות יש לי עבודה נטו אולי שלוש שעות. כל השאר זה "הליכה לאיבוד" באוצרות הארכיון ובסיפורים הנגלים לי.  ובכלל, כל מה שאני מחפשת  זה תשובה לשאלה מי היה מרגולין?
פניתי לכל מי שיכול לזכור או למצוא פרטים עליו, נעזרתי באמיר רוכל לדוגמא, מצאתי כל מיני דברים מענינים שאספר אותם ברשומות הבאות (תשארו במתח – יש בשביל מה) ובחיפושי אחרי תשובות מצאתי (שוב אמיר וטלי) המון תמונות של הבריכה הקטנה והיפהפיה שהמתיקה את ימי ילדותינו, וגם כל מיני פרטים מענינים על מרגולין.
הנה כמה מהם; דליתי אותם מתוך מפקד העובדים של הסתדרות הפועלים החקלאים בתוך הסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ ישראל, שנערך ב-1929 וגם ממקורות אחרים:

אברהם דוד מרגולין, בנם של אליהו וגיטה נולד בשנת 1898 בעיר מינסק שבבלרוס (אז הייתה חלק מרוסיה ).
בעת המפקד הוא היה רווק. עלה לארץ ב-1918 באניה וירד בנמל תל אביב.
בגולה היה מורה לחקלאות במשך 41/2 שנים ובארץ הגדיר עצמו כחקלאי. בחו"ל הוא לא השתייך לשום אגודה מקצועית, גם לא היה חבר ב"החלוץ", לא היה חבר מפלגה לא בארץ וגם לא בחו"ל.
ב-1920 הצטרף להסתדרות וגם לקופת חולים.
בחו"ל לא דיבר עברית וגם לא כתב, אבל כן ידע לקרוא. בעת מילוי השאלון, כבר דיבר, קרא וכתב.
ב-30.5.1944  הוא נישא לגרדה קוחנובסקי וב"מחיינו" מס' 166/606 יש מודעה המברכת אותו לנישואיו.

הוא בנה מזרקה בתל יוסף למטה, שעומדת עד היום במקומה, כאילו לא הבינה שבעצם כולם כבר עלו למעלה. ה"חסיד" שעומד ליד המזרקה הוא כנראה מרגולין המפורסם.

ועוד תמונה מהמזרקה בתל (שכטר, עטרה ועוד מישהו לא מזוהה):

לקוראים הצעירים, שכבר לא זכו להשתכשך במימי הבריכה הקסומה, הנה מבחר תמונות שמוכיחות שהיא הייתה:

ככה היא התחילה, לפני שהסלע הגדול הושם במקומו:

ואז, הביאו את הסלע הגדול למקומו והבריכה הושלמה. עכשיו אפשר להצטלם על ידה:

ולצלם אותה מכל זווית; צילום הבריכה מהגג של בית הקומותיים על יד בריכת "הפלאים":

והנה הבריכה בכל הדרה:

בריכת מרגולין – ציור שמן של בצלאל צורי

ביומן מס' 173/613 מיום 20.6.44 (חודש לאחר חנוכתה) מצאתי את ההתיחסות הזאת. (אז לא היה נהוג לציין את שם הכותב:

" "בריכת חיים" (יש, אגב, להקפיד להשתמש בשם זה ולהרגיל לכך גם את הילדים, – כי זהו השם הנכון), – ממלאת כבר את תפקידה מדי יום ביומו, – בעיקר בשבתות. היא הומה מילדים מתרחצים הממלאים אותה עד אפס מקום. – ואולם אליה זאת קוץ בה: ראשית, לא מוסדרת רחיצת הילדים והם מפריזים בה; שנית, מזדהמים המים מהר מאד ומזהמים גם מאד בזפת. – ויש לתקן ולהסדיר את זה".

עד כאן ההתרפקות על ימים שטופי שמש ותום – סיפורי הבריכה.

זה בכלל לא קשור אבל מצאתי ב"מחיינו" מ – 17.1.36 ולא יכולתי להתאפק:

"ספרית לוחות הפטיפון התעשרה

הודות לקניה האחרונה הגדולה, המכילה 19 לוחות ממיטב הספרות הקלסית, החל מבך וגמר בברמס וליסט. יחד עם הרפרטואר הקודם שסודר ורוכז, זה מהוה אוצר לוחות המאפשר סידור קונצרטים שיטתיים לפי תכניות מגוונות".

זהו, עד כאן דברינו להיום. אם גלשתי והסתבכתי, מודה ועוזב ירוחם, אבל היה כיף.

נחמה (משי) בר-ניסן

פינת חיים או בריכת מרגולין?

כל שנה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוצגו שמות הנופלים ותמונותיהם על גבי לוח זיכרון בחדר האוכל.
שורה ארוכה ועצובה של "מיטב בנינו". הצד הכואב של ההיסטוריה.
תמיד צעירים, תמיד יפים, לא עלה קמט על פניהם, לא זרקה שיבה בשערם. חלקם עם חיוך מלא, חלקם מחייכים רק ברמז, אחרים רציניים וכולם מישירים מבט אלינו (או אל הצלם) כאומרים "אנחנו היינו כאן קודם".
לא את כולם הכרנו. רבים ביניהם נולדו ונפלו לפני שנולדנו או לפני שעמדנו על דעתנו. עם השנים הם הפכו להיות חלק מאתנו, עצם היותם חלק מעברנו, מהכרתנו את משפחותיהם, סיפוריהם או שכבר היינו חלק מסיפור נפילתם. הם, כאילו, חלק מן ה-DNA שלנו, ואם נציין שם כל שהוא מרשימה עצובה זאת, ללא הקשר ישיר, תמיד נדע מהיכן נשלף שם זה, גם אם לא נזכור במדויק את פרטי נפילתו.

ארבעה מהם היו שונים. הם לא נפלו במערכות ישראל; לא בפעולות תגמול או פעילות ביטחונית אחרת; לא בתאונות ולא בשום הקשר לאומי טהור. הם נפלו במלחמת העולם השנייה.
כמה מאיתנו יודעים מי הם היו? איך הם קשורים לתל יוסף ולחשוב, שאולי, אנחנו היחידים שמזכירים את שמם בעולם.

זהו סיפורם של חיים קיטלגיסר ושלושה בני חברת הנוער העולה ד' בתל יוסף: שמואל קוריצ'ונר, זאב שרף ומנחם בוימגרטן.

חיים קיטלגיסר נולד ב-1904 לסימה ואליהו, בפולטאבה שברוסיה. בן למשפחה שומרת מסורת. כשהיה בן 18, הגיעה לעיירה שלו בשורת הצהרת בלפור והוא נתפס לרעיון הציוני. למרות התנגדות הוריו הצטרף לגדוד העבודה ויצא להכשרה חקלאית. ב-1923 עלה לארץ ישראל, חידש את הקשר עם הוריו,  עבד כרועה צאן בכפר גלעדי וב-1928 הגיע לתל יוסף. במשק עבד בחקלאות ובעיקר בענף החציר והמספוא (היו ענפים כאלה). לימים הפך לנהג משאית על פי החלטת החברים ונודע ביחסי חברות טובים ובמיוחד עם הילדים.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה בין המתנדבים הראשונים לצבא הבריטי. התגייס ביולי 1940 והוצב ליחידת תובלה  462, שפעלה בקרבות המדבר המערבי. לקראת הפלישה של בנות הברית לאיטליה, הפליגה יחידתו ב"ארינפורה", שצורפה לשיירה גדולה, שעשתה דרכה לעבר מלטה, שם התארגן כוח הפלישה.
זאב שרף בן פישל נולד ב-1923 בווינה, אוסטריה. ב1939 עלה לישראל בקבוצת נוער שנשלחה לתל יוסף.
בסוף 1941 התנדב לצבא הבריטי למרות גילו הצעיר והוצב ליחידת התובלה 462, יחידת התובלה בה שירת חיים קיטלגיסר. גם הוא הפליג על ה"אדינפורה".
מנחם באומגרטן, כמו זאב לפניו,  נולד ב-1923 בעיר בואיטהופן, אוסטריה, עלה לישראל ב-1939, הגיע לחברת נוער בתל יוסף וגם כן התנדב לצבא הבריטי וצורף לאותה יחידת תובלה.
שמואל (מלי) קוריצ'ונר נולד ב-1923 בכפר אוברולטרסדורף שבאוסטריה עלה לישראל ב-1939 לאחר אירועי "ליל הבדולח" והגיע לתל יוסף לחברת נוער. גם הוא הצטרף למתגייסים לצבא הבריטי והוצב לפלוגת התובלה 462.

הארינפורה (Erinpura) הייתה אניית נוסעים ומטען בריטית. האנייה נבנתה ב־1911 ונקראה על שם עיר במחוז ראג'יסטאן שבהודו. האנייה שימשה כאניית מסחר באזור הודו ודרום מזרח אסיה ונקראה לשירות בחיל הים המלכותי במלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן חזרה לקו המסחרי שלה. לאחר הסכם מינכן ב-1939 נקראה שנית לשירות צבאי ויצאה מנמל אלכסנדריה בשיירה ימית בת 27 אניות שנשאו חיילים, ציוד ואספקה של הצבא הבריטי ו-11 אניות מלחמה שליוו את השיירה. מטרת השיירה הייתה להגיע למלטה ושם, להוות חלק מחיל שיועד להשתתף בפלישת בעלות הברית לסיציליה.
ב־1 למאי 1943, בשעה 18:00, בעת שהייתה כ־50 ק"מ צפונית לבנגזי, זוהתה השיירה על ידי מטוס סיור גרמני מסוג שטורך. בשעה 21:00, באותו ערב, הותקפה השיירה על ידי 12 מפציצים גרמנים. שתי אניות מהשיירה נפגעו בתקיפה האווירית. הארינפורה ומיכלית שהובילה בנזין. חוץ מתותחני האנייה ושאר צוות הארינפורה שהיה בתפקיד, כל החיילים שהיו על סיפונה ניצטוו לרדת למפלס התחתון של הספינה כדי להקטין את סכנת היפגעותם מההתקפה האווירית. לרוע המזל, ספגה אחת מספנות האנייה פגיעה ישירה של פצצה והיא טבעה תוך ארבע דקות בלבד. המטוסים הגרמנים אף המשיכו וירו אש מקלעים לעבר האנייה והחיילים שניסו להימלט ממנה בזמן טביעתה.
בהתקפה נהרגו 664 חיילים ואנשי צוות, בתוכם 140 חיילי פלוגה 462 וביניהם חיים קיטלגיסר, זאב שרף, שמואל קוריצ'ונר ומנחם באומגרטן.

ביום השנה לנפילתם נחנכה פינת זיכרון לארבעת נופלים אלה.
הבוגרים שבינינו זוכרים אותה בתור בריכת מרגולין.
הבריכה הייתה במקום שהיום עומדת פינת משחקים מעל "בית שרה". זאת הייתה בריכה קטנה – בימים ההם נראתה גדולה – עם סלע גדול בראשה, וסלעים קטנים יותר מסביבה. נהגנו להתרחץ בה, בעיקר בשבתות, והיא הייתה מקור לא אכזב להנאות ילדותינו.
אינני זוכרת מתי הבריכה חדלה להיות בריכה והפכה לפינת משחקים. אני יודעת שבשנות ה-50 היא עוד הייתה בריכה ואפילו הצטלמנו לידה כתמונת פרידה מהילדים ומהמטפלת הנערצת – מרים נוימן פרייברג, כשעזבו לבית השיטה.

הנה אנחנו עומדים על הסלע הגדול, כל הילדים. העמידו אותנו מול השמש ועינינו מצומצמות מהסינוור. אנחנו לבושים בגדי חג, חולצות לבנות ומכנסים כחולים (כנראה). הבנות מסורקות עם צמות קלועות וסרטים לבנים חגיגיים בשערן. שתהיה לנו מזכרת יפה מהפרידה העצובה. כיתה גדולה היינו, עמליה כבר איננה.
כל כך אהבנו את מרים המטפלת; היא הייתה כל מה שחסרנו. מפנקת, אוהבת וחברה טובה. את ריח הבצל המטוגן של שבת, אני זוכרת עד היום.

במסגרת הנבירות השבועיות שלי ביומני המשק המצהיבים מצאתי את הדיווח הבא  (מתוך "מחיינו" מס' 158 מיום 30.4.44):
"פינת חיים" הוא שם המפעל לזכר חיים וחבריו ז"ל ושיוחנך מחר, במלאת שנה למותם. עיקרה של ה"פינה" – בריכת מים שתחתיתה מצופה זפת ושתשמש לרחיצתם ושחיתם של הילדים הקטנים עד גיל בית הספר – אותם הילדים שחיים כה אהב. בבריכה – 8 מפרצים קטנים (4 מצד מזרח ו-4 מצד מערב) שבכל אחד מהם מתנוסס צוק. בכל צוק – מנהרה עמוקה יותר מהבריכה שתשמש מקלט לדגי הזהב בזמן הרקתה לשם שטיפה וניקוי. בכל צוק – מזרקה כפולה: סילון מים אחד פורץ ישר למעלה והשני – פנימה לבריכה וע"י כך מתהווה קשת של גשם מעליה. על שפתה יעמוד סלע גדול ועליו חרותים שמות חללינו; ממנו יזנק מפל-מים בזעיר אנפין. (סלע זה הובא מהגלבוע ומפאת גודלו היה הכרח לפוצצו ולהביאו חלקים-חלקים וכאן ירכיבוהו מחדש). צמחי מים שונים יגדלו בבריכה והיא תהיה עטורה דשאים, פרחים שונים, ערבות-בכות (בלטינית "ערבות בבל") וצפצפות זקופות. העבודה  מוצאת כמעט כולה לפועל בעבודת ילדים, חברים-מתנדבים ולפי תכניתו והדרכתו של הח' א' מרגולין".

העברת האבן לבריכה – רישום של בצלאל צורי

.

הלכתי לחפש את הבריכה, לראות אם נשארה האבן. כן האבן עוד ישנה ואפילו תווית עליה, המציינת את שמות הנופלים, על שמם נקראה הבריכה, שאיננה.

שלכם

נחמה (משי) בר-ניסן

מוטל פוגש את מניה אלקינד

ברוכים הבאים קוראים חדשים וותיקים.
יש לנו הרבה קוראים חדשים. אחדנו את כל הרשימות שנוצרו במהלך העבודה על איסוף שמות ידידי עמותת הארכיון/ מוזיאון ע"ש טרומפלדור; ערכנו עוד כמה מבצעי בלשות לחיפוש וגילוי "ילדים/חברים אבודים" מבני וחברי תל יוסף לדורותיהם וקיבלנו "תרומות" של שמות משוחרי טובתנו וכך הגענו לשמות שנמצאים היום ברשותנו, קרוב ל-700 שמות.
כדי להגיע לכולם, אנחנו צריכים את עזרתכם. אם אתם יודעים על בני כיתה, חברים בחברת נוער, עוזבים או אחרים, שילחו לנו את הפרטים עליהם במייל, דואר קונבנציונלי, טלפון או יונת דואר ותודתנו נתונה לכם לעד.
וכל זה בא, כדי להסביר את השורה הראשונה, למה פתאום, באמצע החיים, אני מברכת קוראים חדשים.

ולענינינו, תראו מה מצאתי הפעם בארכיון. איך הגעתי ליומנים של שנות ה-60 ואני עוד בקטלוג של שנות ה-40 אין לי תשובה, אבל בינינו, מה זה חשוב, הסיפור הוא אחלה. אמנם יחסית, "חדש". מה זה חדש? אם נתקרב, אולי אפילו נריח את ריח הדפוס – כזה חדש אני מתכוונת. משנות הששים ולא אחורה יותר; וגם זה לא מדויק, כי הוא בעצם מתחיל בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

גדוד העבודה קם בימי העליה השלישית, בראשית שנות העשרים כששאיפתו היא בנין הארץ והקמת קומונה כללית של העובדים בארץ ישראל.
בגדוד היו קיבוצים, פלוגות סוללים, חוצבים ופועלי בנין במקומות שונים בארץ. בתקופת השיא שלו הוא מנה כ- 650-680 חברים ובסך הכל עברו בו כ-2500-2600 חברים. הויכוחים בין המהדרין "השמאל", שסברו כי על הגדוד להיות כלי-המאבק להגשמת הסוציאליזם בארץ עד קומוניזם צרוף
לבין "הימין", שדגל ברעיון שהגדוד ישמש כדגם של חברת העתיד, ומשמעות הדבר- הצטמצמות רעיון הקומונה הכללית.
הימין דרש להוציא את הקומוניסטים מן הגדוד ומנהיגי ה"שמאל" ובראשם מנחם מנדל אלקינד סירבו לעשות כן. על רקע זה נשבר האמון ההדדי ובליל ה-26 בדצמבר 1926 חל פילוג בגדוד העבודה והוא נחלק ל"גדוד ימני" ול"גדוד שמאלי".
באוקטובר 1927 הצהיר אלקינד, לתדהמת ציבור הפועלים בארץ, על כוונתו וכוונת חבריו לרדת לברית המועצות, מתוך ביקורת על הציונות וספק בעתיד הקומונות בארץ.

מנחם אלקינד נולד למשפחה יהודית אורתודוכסית, בעיירה בריסלב שבפלך חרסון, בתחום המושב היהודי באימפריה הרוסית. סיפור חייו מענין ביותר, אבל לא זה המקום לספר אותו , אם אני רוצה לשמור אתכם כקוראי.
הוא למד באזור מגוריו, ונשלח לקייב להמשך לימודים בתיכון, ושם הכיר את הציונות, הסוציאליזם והקומוניזם ואף נתפש אליהם. במנוסה מפני הגיוסים שנערכו במלחמת האזרחים בין הצבא הלבן (המלוכני) לבין הצבא האדום (הבולשביקי) הוא הגיע עם אחד מחבריו לתורכיה, הצטרף לקיבוץ "הכשרה" שהקים יוסף טרומפלדור וב-1920 הגיע לארץ ישראל והצטרף למייסדי גדוד העבודה. מהר מאד הוא התבלט בזכות כישרונותיו והפך לגזבר פלוגת העבודה שלו ואחר כך לגזבר הגדוד. אנשים שהכירו אותו אז, ראו בו את אחד מעמודי התווך של הציונות הסוציאליסטית בארץ ישראל, יחד עם יצחק בן צבי, ברל כצנלסון ודוד בן גוריון.
אלקינד שעבר לחיות בתל יוסף, הפך למנהיג הפלג השמאלי בגדוד, גיבש סביבו קבוצה בת כ-80 איש, שראו בברית המועצות וסטלין דגם להערצה תוך התרחקות איטית מן הציונות.
בליבו של משבר כלכלי קשה ואבטלה, ותוך ויכוח עז עם הרוב בהנהגת הגדוד, ירדו אלקינד וקבוצתו מהארץ והקימו "קיבוץ" בחצי האי קרים, בשם ויוו נובו (דרך חדשה, באספרנטו, משום שלא יכלו לקרוא למקום בשם עברי או אידי וברוסית לא רצו). אלקינד עצמו ירד עם אשתו מניה ושני בניו.
המוסדות שהקימו המתיישבים בקרים דמו להפליא למוסדות הקבוצה בארץ: מטבח משותף, חדר-אוכל משותף, בית ילדים, מכבסה משותפת. בתיאורים השונים בלטה הדאגה הרבה לילדים. לאלה ניתנו תמיד מזון טוב יותר, דיור טוב יותר וטיפול מסור. אף בהערצה זו של דור-העתיד ובעיסוק הרב שעסקו בו היה משהו מן ההווי בקבוצה הארצישראלית. והעיקר, אותה שמחת-החיים הפורצת וסוחפת על אף המחסור, אחוות החברים ורוח הצוותא, שאיפיינו את גדוד-העבודה בארץ – הן נשמרו, על פי התיאורים, גם בקומונה בוֹויוֹ נובה."
בראשית שנות השלושים ירדה קרנה של ההתיישבות היהודית בקרים מסיבות שונות וביניהן התנגדות של תושבים מקומיים להתיישבות יהודית בקרים. בשנת 1935 הודיעו השלטונות לחברי וֹויוֹ נוֹבה, כי הקומונה תיהפך מעתה לקולחוז. חלק ניכר מחברי וֹויוֹ נובה עזבו את הקולחוז והתפזרו על פני ברית המועצות. מהם שפנו למוסקבה ולנינגרד והשתלמו בבתי-ספר טכניים. לאלה היו סיכויים להינצל מן הטיהורים הסטאליניסטיים של שנות השלושים, שלא פסחו על וֹויוֹ נוֹבה. רבים ממיסדי וֹויוֹ נוֹבה נשלחו לסיביר או לבתי סוהר.
על גורלו של אלקינד, בהמשך, ידוע אך מעט. הוא עזב את ויו נובו ללנינגרד, למד הנדסה אך לא סיים. ב-1936 הוא עבר למוסקבה ועבד במערכת העיתן היידי הקומוניסטי  "דער עמעס". ב-1937 נולד בנו השלישי וב-2 בדצמבר נעצר. מאותו יום לא ראתה אותו אשתו יותר. גורלו לוט בערפל, אם כי נראה שאלקינד, בניגוד לכמה דעות, לא הוצא להורג. ידיעות עקיפות מוסרות כי בסוף מלחמת העולם השניה מת ממחלת ריאות בבית חולים במחנה בסיביר.
משפחתו של אלקינד נותרה לבדה. מניה, שעבדה כרופאת-ילדים, פירנסה את עצמה ואת שלושת ילדיה. בכור הבנים, אורי, שנולד בתל-יוסף, התגייס לצבא-האדום במלחמת-העולם ונפל בחזית סטאלינגרד. הבן השני, גם הוא יליד תל יוסף, גמר את לימודי ההנדסה ונסע לעסוק במקצועו בעיר רחוקה ממוסקבה. צעיר הבנים חי עם מניה במוסקבה.

ב-1962 נסע מוטל (מרדכי תמיר) לברית המועצות.
התקופה היא תקופת שלטונו של כרושצ'וב נשיא רוסיה, אשר מנהל מדיניות דטנט הססנית, עם חתירה  שקטה להרחבת תחומי ההסכמה בין ברית המועצות למערב, שאחת מתוצאותיה היא היווצרות סדקים במסך הברזל ואפשרויות נדירות יחסית לביקורי קרובים מן המערב.
מוטל מגיע לברית המועצות לחפש את אחיו, שנעלם בעת המהפכה הבולשביקית.
את אחיו הוא לא מצא, אבל בעת היותו במלון במוסקבה, שמע שיחה באידיש, התקרב אל המשוחחים, הציג את עצמו ושאל מי הם? בתשובה, כמו יהודים, שאלו הם מי אתה? מפה לשם התפתחה שיחה וההתרגשות הלכה וגדלה כשהוא ציין שהוא מתל יוסף – גם הם היו שם. ירדו עם אלקינד.
לשאלתו על אלקינד, הם לא ידעו לספר אלא שנאסר ונשלח לסיביר ואין יותר ידיעות עליו אבל אשתו, מניה, חיה בפרברי מוסקבה עם שני בנים. ו"אתה מוכרח לפגוש את מניה".
הוא רשם את הפרטים, וביום הבא עשה את דרכו למניה. הקיש על הדלת, ששלט קטן עיטר אותה "מניה אלקינד". הדלת נפתחה ואשה כבת ששים, נמוכת קומה, שיער בהיר – מניה.
"מי אתה "? "אני מישראל, מתל יוסף". היא הניחה אצבע וסימנה לו לשתוק כשהיא מובילה אותו דרך מסדרון המפריד בין מספר דיירים, והכניסה אותו לחדרה בו היא מתגוררת עם בנה הצעיר.
בחדר נפתחה השיחה מחדש, הפעם בעברית והשאלה הראשונה היא איך הגיע אליה. הוא הציג עצמו, סיפר לה על אחיו הבכור  שלמה (ליפסקי) תמיר שהיה מראשוני הגדוד ועל תל יוסף היום (אז).
מניה, כולה נרגשת מבקשת עוד ועוד לשמוע על תל יוסף. " האם קיימים עוד בתי ילדים? מה שלום גדעון כנעני? וחיים חרודי?" השיחה קולחת בעברית, כשמניה תמהה על עצמה איך היא מדברת עברית "כבר עשרות שנים לא דיברתי עברית". והיא ממשיכה בשאלות על אנשים שהכירה "מה שלום סטולר מכנרת, ודוד הורביץ (מפעילי השמאל, לימים נגיד בנק ישראל), בן גוריון, יצחק בן צבי? האם בן גוריון דיקטטור חזק ונוקשה אצלכם?". מוטל מראה לה צילומים ולא מפסיק לספר. תוך כדי השיחה היא מציינת כי אם יכנס בנה הגדול, היא מבקשת שלא יגלה שהוא מישראל – הוא נשוי ללא יהודיה, ואם יכנס בנה הצעיר, הוא יכול להמשיך לדבר. הבן הצעיר נכנס, כצפוי ואף הוא מתעניין ושואל שאלות רבות, ואז תורו של מוטל לשאול. "מה קרה לאלקינד ואיפה שאר אנשי הגדוד שירדו אתם" מניה נבוכה, נאנחת "אוי, מה עולל אלקינד לעצמו, למשפחתו ולכל הקבוצה. אין לי כוח לספר את כל מה שקרה לנו. רק דבר אחד תספר שב-1937 בשעה שתיים בלילה, דפקו על הדלת ונכנסו 3 אנשים שקראו לאלקינד לצאת החוצה ומאז לא ראיתי ולא שמעתי ממנו. רק לפני שנתיים קיבלתי מכתב ריהבילטציה מהשלטונות ובו הם מודיעים שאלקינד, בהיותו בסיביר מת ממחלה". היו עוד שאלות וסיפורים והזמן תם, מוטל היה צריך לשוב למלון.
למחרת בערב, מניה באה לבקרו במלון " לא יכולתי לשבת בבית. כולי נרגשת מהפגישה של יום אתמול. אחרי הפגישה אתך, ישבתי עם שני בני ושוחחנו רבות על ישראל. הם הביעו את רצונם לעלות לישראל". אחרי שיחה נרגשת נוספת, מניה ומוטל נפרדים איש לדרכו וכך הסתיים הביקור.

מוטל חזר לארץ, סיפר את הסיפור לכל מי שמוזכר לעיל וגם למי שלא, ואף העלה את "רשמי ביקור בברית המועצות" ביומן, מקור בלתי אכזב לסיפורים.

הארכתי, אבל תודו שזה היה מרגש. מין יד שנשלחת מתוך ההיסטוריה ומחברת אותנו למקורותינו.
טוב, אני יודעת שאנחנו לא מכירים את מניה אלקינד, היא שייכת לסיפור מוזר, אולי אפילו קצת אֶקְסְצֶנְטְרִי בעברנו, אבל מוטל פגש אותה ומוטל הוא כבר מהזמנים שלנו ואפילו חלק מחיינו – לפחות של רבים מאתנו, אז זה לא נראה לכם כאילו יד נשלחה משם אלינו?

ושאלה אחרונה, האם מישהו יודע אם בניו של אלקינד עלו לארץ? ואם כן, איך נמצא אותם, הרי הם שייכים אלינו לבני תל יוסף לדורותיהם.

זהו, בעצם סיימתי. היו שלום עד הפעם הבאה.

שלכם

נחמה (משי) בר-ניסן

החברה בהגנה

החברה בהגנה – מוקדש ל"יום האשה" הבין-לאומי.

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.
(…)
שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,
כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.
אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,
תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.
(…)
בחרתי לפתוח בשיר הערש המוכר לכולנו (מלים: עמנואל הרוסי, לחן: שלום חרטונוב). השיר אמנם נכתב לאחר מאורעות תרפ"ט על ידי עמנואל הרוסי לבנו אבנר שזה עתה נולד, אבל כבר אז עולה הנושא של האם השומרת (מי נשאר עם אבנר?) וזוהי שאלת המפתח בנושא הרשומה: החברה בהגנה.

באמצע המאה ה-17 ותחילת המאה ה-19, כשהחלה תקופת הנאורות וכחלק מהמאבק לשחרור החלקים החלשים בחברה האירופאית כמו עבדים, אריסים, שחורים ואפילו יהודים, התעוררה המודעות שגם נשים הן בני אדם הזכאיות לזכויות. אם זאת, רק לקראת מחצית המאה ה-19, החלה התעוררות ממוסדת של נשים לשינוי מצבן. נשים החלו לדרוש זכויות ללמוד, להצביע, להשפיע, להיות בעלות רכוש ועוד.

בארץ ישראל, המצב היה דומה. הנשים היו משוללות זכויות בהיותן כפופות לחוק העותמני – המג'לה, שהכפיף אותן לחוקי העדות הדתיות השונות ואין צורך להכביר מלים על מעמדה של האשה בדת היהודית, מאבק שנמשך עד היום.
עולי העליה הראשונה, שהיו דתיים, התייחסו לאפליית נשים כאל מצב נתון. עולי העליה השניה ואילך, שהיו חדורי השקפות עולם סוציאליסטיות, ראו בשוויון זכויות לנשים חלק אינטגרלי מתפיסת העולם הסוציאליסטית, ואפילו הקונגרס הציוני השני ב-1898 העניק זכות בחירה לנשים לפני כל גוף אחר באירופה.
נו, אז העניק.  big deal. המציאות הייתה פחות וורודה. במסגרת המאבק לעבודה עברית, נשים לא היו כוח נחשב ולא פעם אחת, היו צריכות להקים קבוצות עבודה מיוחדות לנשים, כדי להתחרות עם הגברים בהשגת עבודות מאחר ובמקרים רבים, לא ניתן להן להצטרף לקבוצות עבודה גבריות. באופן טבעי, לפי השקפת עולם ישנה, הנשים נדחפו למקצועות שירות פחות זוהרים ואטרקטיבים, כשדרישותיהן להשוואה מקצועית התקבלה כאיום על השליטה הגברית, ולא פעם, ההתנגדות להן, אפילו לא הוסוותה בטיעונים מסברי עין.
וכל ההקדמה הזאת באה כדי להציג את הוויכוח המר שהתקיים בתל יוסף בשנת 1936, בתקופת המרד הערבי, כשהחברות דרשו להשתתף בהגנה על "המחנה" והחברים התנגדו, מי בטיעונים סמי-מקצועיים ואחרים בסתם שובניזם מקומם.
אמנם, כדרכם של ה"היסטוריונים החדשים", קל לבקר בדיעבד, כאשר אנו לא בודקים או חווים את כל מרכיבי התקופה המבוקרת אלא בוחנים את התקופה על פי ערכים של המציאות העכשווית אבל עדיין, קשה לקבל את הטיעונים שהועלו בוויכוח כפשוטם.
לנושא הדיון קראו "החברה בהגנה". הדיון נמשך על פני כמה אסיפות כלליות, היה מרתק והפיק כמה "פנינים" יוצאות דופן.  לא אצטט את כל הויכוח, אבל כמה מובאות נבחרות אני מוכרחה להביא:

אסיפה כללית מיום 29.8.36.
פתחה את הדיון חבצלת: "בשאלה זו התוכחו, ולא תמיד בדרך נכונה. (…) הויכוח מקבל צורה של מלחמת מעמדות (…)  אין מקום למלחמת מעמדות ודקירות. זה צריך להיות דיון מקיף ורציני ולא ריב דברים ומשחק מלים. (…) בכל שטחי החיים אין לחברה מקום להתאונן על שווי הזכויות. נוכח המצב הארוך שבארץ – אנו רואות שאין אנו נהנות משווי הזכויות שבחיינו. היתכן ש-50% של הציבור יעמוד בצד ולא יןכל להגן על עצמו, לא נדבר כבר על הגנתו של הזולת? הן בכל שטחי החיים הוא פעיל ומפעיל!! למה שחלקו יהא מקופח בשטח זה. (…) איפה ישנה תנועה שלא תשתף בה את האשה? היא יוצאת בחרמש ובכלי אחר ומגינה על עצמה ועל אחרים! הטענה העקרית – אתן אינכן יודעות! – זה נכון! אבל אין הצדקה לטענה זו! " וכך חבצלת ממשיכה לטעון נגד ההדרה של החברה מפעילות ההגנה ומסיימת במלים הללו: " השאלה דוחקת, המצב דוחק ואין אנו בכוחנו להיות סבילים במצב זה. אנו חושבים שהאספה הכללית תחליט בשאלה זו, ותאפשר לחברה להשתתף בפעולה זו."
יהודית מוסיפה משלה, ביתר תקיפות ותובעת נחרצות לשתף את החברות, כשהיא מביעה התנגדות  לקביעת המיעוט המחליט: "לא שערתי לעצמי שאצטרך להלחם עם חברים בשעה שהיה עלי להלחם עם עצמי על פחדנות, על אפשרות החזקת נשק וכו'. אין מקום להכשלה מצד חברים ביחס לחלק של צבור הרוצה להיות פעיל ולעמוד יחד עם כולם באותה חזית. איני יכולה לותר על פעילותי, על שאלתי, על דרישתי. בתקופה של מאורעות לא יתכן שחלק הצבור יקבע את צורת החיים ואת הגנתם מבלי לשתף את כל הצבור כולו. בזמנים כאלה – שישנה תשובה – מקצועית היא שגיאה פטלית. היחס של התנכרות לדרישת החברות יוצר רק מחנק. הפסילה של 140 חברות זה מראה שהענין נמצא בידים מעטות שהן קובעות את גורל החיים. מציגים את החברות בצל ומכניסים אותן למצב של נחיתות. דרוש שנוי מוחלט בדרך שהולכים בה חלק של החברים – מנהלי הפעולה."
חברים נוספים מצטרפים לדיון, כאשר מובעת תרעומת רבה על העדרות נציגים מהמפקדה ולפיכך מוצע להמשיך בדיון כאשר המפקדה תשלח נציג. ובכל אופן, ארנון מצית את הויכוח מחדש.
ארנון: " מי זה מפריע להגן לחברות? אנחנו צריכים להקציב שלכל איש שלנו יהיה כלי וידע להשתמש בזה. הגנה לא דבר קל. בחור שהוא חלש ידע להסתדר בכל מומנט. על שמירה אין מה לדבר. לשמירה בחוץ בחורות לא באות בחשבון. הבחורות בלי הכנה נמשכת לא תוכלנה לצאת לשמירה. אפשר להגן גם בלי כלי לטפל למשל שומרים שהיוצאים לילה לילה לשמירה לדאוג בעצם באוכל." (הדברים מובאים כפי שהם נכתבו בפרוטקול, ולכן לא תמיד יש רצף וקשר בתוך המשפטים).
בהמשך רות נפגעת מדבריו של ארנון וטוענת שפחדנים יש בין הבחורים כמו שיש בין הבחורות וכמו שבחורות הולכות לעבוד בגשם ובבוץ בכרם ובפרדס, הן יכולות גם לשמור כמו הבחורים. ואילו זקונר טוען שגם לחבוש פצועים זה תפקיד חשוב ופוסק ש"הבחורות לא תצאנה לשמירה".
גם באסיפה הבאה המפקדה לא הופיעה ולא שלחה נציג והויכוח מתרחב לשאלה אם בכלל הציבור מוכן ויודע כיצד לפעול – לא רק הבחורות. צביק טוען שבעצם לא יודעים להשתמש בכלי "ובמקום לקבוע למי יש זכות להגן על עצמו ולמי לא, שלדעתי זה דבר בלתי מוסרי, צריך היה ללמד כל אחד. שכל אחד יהיה מוכן להגן על עצמו. לדעתי גם הדאגה לתקציב להספקה צריכה להיות יותר גדולה ובמקום לבזבז כסף על ריהוט וכל מיני דברים של מה בכך, צריך לאסוף כל פרוטה ולסדר לכל חבר כלי עבודה. מה מצבו של חבר שנשאר בחדרו תחת המטה בלי שיהיה לו שום דבר להגנתו? כשמדברים על החברה במפקדה , מוזר בשבילי צורת העמדת השאלה. ברור בשבילי באותה המדה שהיא תשתתף בכל הפעולה היא צריכה להיות גם בועדות האלה."
רבקה: "המציאות בארץ עומדת בסתירה גמורה עם אותו החנוך שמקבלים החברים בתנועת הנוער בגולה. בכל השטחים התפתחה ההפליה העמוקה בין החבר והחברה, והמצב הזה גורם גם למלחמה של מחנה מול מחנה. החברים קבלו כאילו מונופולין על כמה שטחי חיים. לדוגמא המשקיות, הפוליטיקה, ההגנה. (…)הציבור נגרר כאן אחרי אותה ההשקפה אשר רואה בכל התכונות האלו את הבטוי לנשיות. יש לבקר את היחס השלילי אשר היה אצלנו לכל ארגון נפרד של החברות. (…)".
שפרן: "(…) מוזר לי לשמוע דברי צביק. מה היה המצב? היו איזה אנשים שהתמסרו לתפקיד הזה, לרוב ע"ח מנוחתם. ממי שללנו את האפשרות להתענין בכל? הרי החברים לעגו לכל. כל בן-אדם במקום לבקרו, מבקר את האחרים. (…)למה לא שיתפנו את החברות לפעולה עוד לפני המאורעות? החברות הן עם כזה שאוהבות למרר את החיים. אני מתנגד לכל השעורים בזמן המאורעות. אני חושב שהחברות יכולות להשתתף בשמירה במחנה וגם בעמדות, רק שתהיינה מאומנות".
יצחק פופקו סיכם את הדיון כי החברות "דופקות על דלתות פתוחות. לכל אנו מסכימים  רק החברות צריכות להיות מאומנות יותר מהחברים, אז הן תהיינה בטוחות בעצמן. אני הצעתי גם קורס של החברות. לדעתי זו היא אבטו-אמנסיפציה."

הידד, תופים וחצוצרות. הנה הסיכום המפא"יניקי הקלאסי ובא לציון גואל.
עד כאן המאבק לשוויון זכויות. האם התקדמנו מאז? כן, אבל כנראה לא מספיק.
ומה עם הבית השלישי מהשיר המצוטט בתחילת הרשומה "(…) בוערת הגורן בתל יוסף, וגם מבית אלפא עולה עשן" – כפי שכבר ציינתי, השיר נכתב בעקבות המאורעות ב-1929, אבל את הפרטים המדוייקים על שריפת הגורן, אני צריכה לחפש ואם אמצא, אני מבטיחה להביאם באחד הפוסטים הבאים.

שלכם

נחמה (משי) בר-ניסן

למה אנחנו אוהבים מוסיקה?

שלום לכולם,

מאז ומתמיד אהבתי מוסיקה ובעיקר מוסיקה קלאסית. אני עוד זוכרת את שעורי המוסיקה בבית הספר, שניתנו על ידי עופר כרמי (ז"ל), שלימד אותנו להאזין למוסיקה קלאסית והקדים בשנים רבות את גיל שוחט, אריה ורדי, אסתרית בלצן ואחרים. את הסימפוניה הששית של בטהובן "הפסטורלית" אני יכולה לזמזם בעל פה ולציין מתי מגיע האביב והיכן נכנסות הציפורים לסיפור.
עד היום, עוד צורב העלבון בקרבי על כשלוני במבחן ההתאמה לנגינה בפסנתר, שנערך לנו בצריף של הפסנתר, שעמד בקצה הדשא מאחורי חדר האוכל. רק כשהגעתי לגיל 60 יכולתי להתגבר על העלבון ולקחת שעורים בפסנתר כפיצוי על החסך בילדות.
ברירת המחדל הייתה נגינה בתזמורת. אמנם ההשתייכות למשפחת התזמורת הייתה חלק מתהליך ההתבגרות שהחל בתזמורת חליליות ועבר לכלי יותר נחשב, ושדמי החליט שאני מתאימה לחצוצורות, אבל מה זה חצוצרה מול פסנתר?
כשהתבגרנו וגילינו את קסמי הדשאים, רבצנו על הדשא ב"יש ערמה של חברה על הדשא" והאזנו בצוותא ל"ברבור מטואנלה" , "אגם הברבורים",  מגוון בטהובן, חצטוריאן, סיבליוס ואחרים.
התקליט הראשון שקניתי לעצמי היה "הסימפוניה הפנטסטית" של ברליוז ומאחר שהוא היה כמעט היחידי ברפרטואר הדל שלי, השמעתי אותו שוב ושוב עד שהיה לי לזרא, בערך כמו שזורבה היווני נגמל מדובדבנים.
לימים, שאל אותי בני הצעיר, שהיה בשנות העשרה שלו איך אני מכירה כל כך הרבה יצירות ואיך אני יודעת לבחור בין זאת לזאת? למעשה, רק אז נתתי דעתי לכך שקיבלנו חינוך מוזיקלי משובח, שהיה חריג גם בימים ההם, ובעצם זכינו באוצר תרבותי שמעטים בתנועה הקיבוצית זכו לו.

כשהגעתי – במסגרת קטלוג היומנים – ל"מחיינו" משנת 1943, נתקלתי ביומן שיצא בחג ה-22 למשק (יומן מספר 128/568 ביום י"ב כסלו תש"ד). כשקוראים את תכנית החג, אולי היא (התכנית) נותנת רמז או  תשובה חלקית לשאלה איך שפר עלינו מזלנו? מי הכתיב את הקו התרבותי הזה? האם רק התזמורת? הרי התזמורת הייתה חלק מאווירה כללית. התזמורת יכלה לקום ולהתקיים כי היה ביקוש לסוג כזה של תרבות. זה היה משהו מיוחד לתל יוסף ולאו דווקא לקיבוצים אחרים. להלן התכנית:
(בגלל איכות המסמך אינני יכולה לצלם אותו ולכן אני מעתיקה אותו כלשונו)

פרשת החג
תרפ"ב – תש"ד – כ"ב לעליה על הקרקע.
צלצול הפעמון – בשעה 7.
1.  פתיחה ל"הספר מסיביליה" מאת רוסיני                            פסנתר – ע"י תמר נוזיק ותמר רוזנבאום.
2.  נאום החג                                                                     ח. רוכל
3.  הסעודה

ה  נ  ש  ף.

1.  ההימנונים                                                                    התזמורת
2.  דברי פתיחה, הזכרת נעדרים, הקראת ברכות וכו'.
3.  "מות שאול"                                                                 התזמורת
4.  קונצרט, מאת באך (פרק ראשון) – 2 כנורות ופסנתר –   בן יעקב, רמתי וצבי ר.
5.  סונטה מאת היידן                           כנור ופסנתר            בן יעקב וצבי רוזנשטין
6.  "הכעס על המטבע שאבד" מאת בטהובן – פסנתר             צבי רוזנשטיין
7.  אנדנטה מאת צ'ייקובסקי                כנור ופסנתר             בן יעקב וצבי ר.
8.  "ליהודים" מאת אנגל                     כנור ופסנתר             בן יעקב וצבי ר.
9.  א. מרש;  ב. "ניגון חסידי"; פופורי משירים אוקראינים; – התזמורת.
10. "שלש תקופות" מאת ע. הרוסי – דקלום קולקטיבי; הביצוע – ישראל צוקרמן, התנועות – רבקה שטורמן, הליווי – צבי ר., המשתתפים – ילדי כתות ח-יב.
11. משחק מקלות – הופעה ספורטיבית – ע"י ילדי בית הספר בהדרכת דודיק י.
12. פירמידות     –   הופעה ספורטיבית – ע"י ילדי בית הספר בהדרכת אשבל.

עד כאן התכנית. איזה יופי. האם צריך להוסיף?

שלכם

נחמה

משה הר-ירוק שלא הכרתם.

שלום לותיקים ולקוראים החדשים.

היסטוריה ניתן ללמוד ממקורות שונים. פעם נהגו ללמוד על העבר דרך מלחמות, אירועים חובקי ומפרקי אימפריות, חיי מלכים וחצרותיהם, חיי מצביאים ומנהיגים  או ארועים מאחדי או מפלגי עמים.
עם הזמן, התפתחה האסכולה של לימוד ההיסטוריה דרך האדם הפשוט והארועים הקטנים והגדולים שליוו אותו.
איך חיו האנשים הפשוטים? היכן ואיך גרו? מה אכלו? במה עבדו? איך בילו אחרי העבודה? ממה מתו וכן הלאה. כל אלה ועוד, היו פרטים שיכלו לתת לנו תמונה היסטורית אוטנטית – לטעמי, גם יותר מענינת, של ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלנו

על שמות המנהיגים קראו רחובות או  ישובים, וכולנו יודעים – פחות או יותר- על הרצל, אוסישקין, שינקין, גורדון, חנקין וכל שמות הרחובות בכל הערים והישובים ברחבי הארץ.
אבל, למשל,  מה אנחנו יודעים על טוביה אנגל שנולד בפולין בעיירה טורן ב-1900, עלה לארץ ב-1920 ומת אחרי 3 שנים, ממחלה. הוא היה חבר תל יוסף וקבור במעין חרוד. או תהילה טל שעלתה מפולין ב-1924 ומתה כשהיא רק בת 21, גם כן ממחלה. ויעקב ויסר מאוקרינה שנרצח והוא בן 27 וגם כן קבור במעין חרוד, או דוד בירנבוים מלודז' שנהרג בתאונה והוא בן 25.
מי הודיע להורים? מה עשו עם החפצים? איך זה השפיע על החברים שנשארו?
כמה ארוכה היא הרשימה של המתים ממחלה. ולהגביר עצב, כמה רבים המתאבדים. האם הגעגועים, הקושי, התנאים הבלתי אפשריים?

עבודתי הראשונה בארכיון הייתה להעלות  למחשב את רשימת כל חברי המשק, שנפטרו ונקברו בתל יוסף או במעין חרוד. כשראיתי את הרשימה הארוכה של צעירים נלהבים, שעלו מאירופה הקרה, לארץ קשה, חמה ואכזרית. כחולמים עלו, לבנות ארץ חדשה – נפלו שדודים מעקיצת יתוש, געגועים, בדידות ומחסור. הרשימה מתארכת אל הנופלים בהגנה על העמק ואחר כך הנופלים במלחמת השחרור ואת הנופלים במלחמות אחרות – כל ההיסטוריה שלנו לפי רשימת הנפטרים.

יום אחד, אוריאל צור, שהוא מתנדב כמוני בארכיון גדוד העבודה, ובא ליום בשבוע לנבור בניירות (אבל הוא גם נשאר בערב לנגן עם התזמורת – הרכב שנאסף אד-הוק לנגינה בצוותא) הודיע לי בהתרגשות, שמצא אוצר. בארון השני מצד שמאל במדף השני מלמעלה, ישנה קופסת ברזל (פח) וכתוב עליה "חברים בגדוד העבודה". לא, הוא עוד לא פתח אותה, אבל אני צריכה לעזוב את הכל, לפתוח את הקופסא ולהעלות את כל השמות על המחשב. אוריאל, הקופסא נעולה? כן. איך אני אפתח אותה? לא חשוב, תפתחי. פתחתי.
אוצר בלום. שורות שורות של כרטיסיות עם שמות כל חברי הגדוד לדורותיהם. והיו המון. מאות.
שמעון בן צבי מתאר את גדוד העבודה בימים ההם "כור היתוך ונקודת אחיזה לכל דכפין ולכל דצריך למקום תחת השמש; על החופשיות של הכניסה לתוכו והיציאה ממנו, ללא שאילת תעודת זהות ופספורט".

אז אם פתחתי בנימה נוגה משהו, עכשיו לעצב מתלוות גם נקיפות מצפון.
עם גל העולים-החלוצים, ואחרי טלטולים רבים הגיע משה הר-ירוק ארצה. ודרך גדוד העבודה, הגיע לתל-יוסף. נחמיה צורי, דודי, כתב בדברי ההספד אחרי מותו, את הדברים הבאים:
"מאחר שלא ייחדנו לו לאיש תשומת לב מיוחדת בחייו, הבה נעלה את זכרו עתה".
אני מוסיפה, שכילדים, נהגנו ללעוג לו ולזלזל בו, הבה נזכירנו וננצרנו בזכרוננו כאדם מיוחד, אם גם שונה.

משה נולד בעיר ויניצה, בפולין, אביו מת בילדותו ואמו ניהלה חנות. הם היו 4 אחים ו-4 אחיות. מילדותו למד אצל מורה שבא לביתם ולימד את אחיו הבוגרים. משה היה כשרוני מאד ולמד יחד איתם. המורה קיבל רשות מהממשלה הרוסית, ופתח "חדר מתוקן" (בו לומדים עברית ולימודים חילוניים). ומשה עבר ללמוד בחדר ולמד עברית ורוסית. הייתה לו אחות פסנתרנית ומשה עקב אחרי לימודיה וליווה אותה בשירה בזמן נגינתה.
בפעם הראשונה עלה ארצה בשנת 1903. עבד בראשון לציון, ביקב ולאחר שנתיים עבר לאילת השחר. בהמשך היה גנן במגדל ושם הכיר את טרומפלדור, אחר כך עבר לדגניה, סג'רה, מרחביה וחזר לרוסיה ב-1917. הוא נישא ונולדו לו שני ילדים.
בימי המהפכה הבולשביקית, היה פוגרום בעירו, הוא נאבק עם פורעי פטליורה (פטליורה היה נשיא אוקראינה – הישות המדינית שהוקמה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה. וזכור כצורר שחייליו ערכו פוגרומים בהם נרצחו עשרות אלפי יהודים) ולעיניו נרצחו אשתו ושני ילדיו. כשלא הצליחו להכניע אותו (את משה) ,שהיה חזק במידה יוצאת דופן – השליכו אותו מן הקומה העליונה אל הרחוב, וכך נפגעו צלעותיו, גולגלתו ועיניו.
הוא הגיע בפעם השניה לארץ ב-19.1.1920 באניה רוסית מנמל רומני  בקונסטנצה. לאחר טיפול ממושך בבתי חולים בארץ , החלים והגיע לתל יוסף ב-1923 בפלוגת הגדוד על שם יוסף טרומפלדור.

התיאורים על פועלו של משה הר-ירוק בתל יוסף הם צבעוניים, עסיסיים ומיוחדים במינם. אם נהוג לפאר ולקלס אדם אחרי מותו, הרי שעיסוקיו של משה גדושים בפרטים קטנים ושוליים שאף פעם לא נתנו את הדעת איך הם נעשו, ועם זאת ברור שהם נעשו על ידי מישהו. פעם חיממו או בישלו בתנור עצים – מישהו צריך לכרות את העצים, לחטוב, לקצץ , וצריך בשביל זה כח רב – משה היה ראש החוטבים בעץ ומספק חומר הסקה לתנורים במטבחים, למקלחות, לדוודים במכבסה ועוד; את השירותים הציבוריים צריך לנקות? צריך, ומי אם לא משה יעשה את העבודה הזאת, שאף אחד אחר לא מוכן לעשותה; כשאנחנו קוראים עתון – מישהו הביא את העתון; ומה עם הדואר, איך יגיע? כשצריך תרופות מעפולה (ועפולה רחוקה) – צריך להביא את התרופות. מי יקח את המצרכים למטבח ההורים, להתפלל כשליח ציבור, וחלילה, מישהו נפטר – מי יגיד קדיש? כאילו בחר את כל עבודות השירות שלא היה מי שירצה לעשות או שיעשה אותן או שהיה ברור שהוא עושה אותן.
לא תמיד הבינו אותו, לא תמיד התייחסו נכון לשמחה שהביע בריקוד, בשירה – צורך עצום לשמח את כולם בחתונות ובחגים – על פי דרכו; לקחת חלק פעיל בכל שמחה.
ונחמיה מסיים את ההספד:
"…וחייבים אנו כולנו לזכר משה הר-ירוק ז"ל, יותר מאשר לאדם אחר במשק תל-יוסף לא רק משום מסירותו לעבודה ולמשק (….) אלא בעיקר כי איש לא ישא את שמו אחריו, כי זכרו לא ינווה בין צאצאים…כי גלמוד היה בינינו".

ולבסוף, בקשה,
אנחנו רוצים להקים ספרית שהיא כולה תוצרת בית בארכיון המשק. הרבה בני משק וחברים כתבו ספרים על ילדותם או חייהם במשק ומחוצה לו. לא כולם יודעים על כך ובוודאי גם לא שמעו ו/ או קראו.
אנא, העבירו עותק או יותר לארכיון ותודת כולם תהיה נתונה לכם.
ועוד, מי שנתקל בקשיים בקריאת הפוסט או התגובות אליו או כל נושא אחר הקשור לצורת הקשר הזאת, אנא, אל תהססו, תוכלו לפנות אלי למייל שלי או לטלפונים שמופיעים בחתימה ואשמח לסייע.
וכמובן, אם אתם יודעים על מי שעדיין לא מופיע ברשימת התפוצה, העבירו אליו את המייל שיוכל להצטרף אלינו.

שלכם

נחמה

מי אתה משה יבדוקימוב?

לפני שאתחיל את הסיפור הבא, רציתי להגיב על התגובות של הפוסט הקודם.
לא שיערתי איזו התרגשות יעורר הסיפור על "שטוטקויע" בפרט ועל סיפורי הארכיון בכלל.
אשתדל להתמיד ולספר עוד ועוד סיפורים. אתם לא יכולים לתאר לכם איזה אוצרות טמונים שם.
בתכנית (טוב, אף פעם לא יכולתי להתאפק) סיפורים על משה הר-ירוק, רולמן, שינה משותפת (מצאתי משהו מיוחד במינו), למה לא אמרו שלום בקיבוץ ועוד ועוד – אני באמת לא יכולה לעצור בעצמי. אתם גם מוזמנים לבקש בקשות משלכם ואשמח להענות במידת האפשר.

נתבקשתי להסביר מהו בלוג, פוסט, איך מגיבים וכדומה. אז הנה ההסבר:
בְּלוֹג (בעברית: יומן רשת או רשומון) הוא אתר אינטרנט שבו נכתבות רשומות ("פוסטים") העוסקות בחוויות, חדשות ומאמרים, אשר תכניהם גלויים לגולשי האינטרנט לשם קריאה ובדרך כלל אף לתגובה. (מתוך וויקיפדיה )
בלוג כאמור הוא יומן רשת או רשומון שכל כולו נכתב ונקרא באינטרנט.
בבלוג יכול בעל הבלוג – מי שפתח או יצר אותו ו/או מתפעל אותו – לכתוב ככל העולה על רוחו – בכל נושא – אישי או מקצועי ולפרסם את הרשומות לכל מי שחפץ בכך.
כל רשומה בבלוג נקראת פוסט. הפוסטים מסודרים בדרך כלל על פי תאריך יצירתם – מהאחרון עד לראשון.
מי שמעוניין להגיב על הכתוב בפוסט יכול להגיב על ידי הקלקה על המלה "תגובה" או "הוסף תגובה" המופיעה בראש העמוד מצד שמאל, ואז יפתח חלון המזמין את הקורא לכתוב את תגובתו, שתופיע בהמשך הבלוג.
ניתן, כמובן, להגיב גם על התגובה ( לאחר התגובה נפתח חלון, שעליה רוצים להגיב) וכך נוצר דו-שיח או רב-שיח בין קוראי הבלוג.
מי שזה מסובך לו מדי, יכול להמשיך להגיב אלי במייל ואני אעביר את תגובתו לפוסט, אלא אם יציין שאינו מעוניין.
כל התגובות מופיעות בהמשך הבלוג וגלויות לעין כל.

אז מי היה משה יבדוקימוב?
נולד בכפר קונסטנטינובקה מחוז אריבן בקוקז (רוסיה) ב-1862 במשפחת גרים סובוטניקים (דור חמישי להתגירותם) – כת של רוסים שהחזיקו בדת היהודית. תחילתם במאה ה-15 אבל במקורות היסטוריים הם נזכרים רק מראשית המאה ה-18. במאה שאחריה הם סבלו מרדיפות וגזרות שונות ולמרות זאת הכת הוסיפה להתפשט ולהתרבות. ב-1842  היגר אפנסי יבדוקימוב, אבי משה (דור רביעי להתגירות) לקוקז, מקום שם הקצתה הממשלה הרוסית אדמה להתישבות בני הכת וקבע את מושבו בכפר קונסטנטינובקה , מקום בו נולד משה.
משפחת יבדוקימוב הייתה משופעת בבנים. 7 אחים ו-3 אחיות. הוא היה השני במשפחה ואת "השכלתו" קיבל מפי מורה ביה"ס מכת המולוקנים (ישנן שתי קבוצות של סובוטניקים: אחת מהן קרויה המולוקנים, אלו שלא עברו גיור, והם למעשה נוצרים השומרים חלק ממצוות היהדות או אף את כולן). בן 12 הוא עובר לחיי עבודה ולומד את מלאכת החבתנות. הוא נודד עם כלי עבודתו בין הכפרים ולימי הקיץ שב לבית אביו. בן 21 מתחתן ובונה לעצמו בית כשרכושו הוא 2 שוורים ומבכירה שקיבל מאביו.

עם גבור הגעגועים לארץ התנ"ך הוא עולה עם משפחתו לארץ ישראל ב-1907. המשפחה מגיעה לבית-גן בגליל התחתון, הם גרים בחושות וחולים בקדחת ומחלת עיניים קשה. בהמלצת ד"ר יפה מיבניאל הם עולים לראש פינה ומחלימים הודות אקלימו הטוב של הגליל העליון כשמשה עובד ביקב בהתקנת חביות. לאחר שחברת יהודי מוסקוה קנתה את מגדל, המשפחה עוברת למגדל ושם הוא נפגש וחי במחיצתו של טומפלדור (אחד מבניו השתייך זמן מה לקבוצה שטרומפלדור ייסד במגדל). משם המשפחה עוברת לסד'רה וכשהילדים גדלים הם עוברים לפתח תקוה, כי צריך לדאוג לחינוכם. הם נמסרים לתלמוד תורה לחינוך חרדי.

מנקודה זו, אנחנו מפסיקים לשמוע על משפחתו. אחרי שהם מגורשים מפתח תקוה על ידי התורכים הוא מגיע שוב למגדל ומתקבל ל"גדוד העבודה". ממגדל הוא עובר לפלוגה של הגדוד בירושלים ומשם לעין חרוד, ומשם לתל יוסף בה נשאר עד יום מותו.

שמואל יזרעאלי כתב עליו את הדברים הבאים:
"…..משה הפליא בברק שכלו הטבעי הבריא, אם כי השכלתו הייתה זעומה. ללא ידיעת עברית ומבלי שהשתתף באספות הכלליות של המשק, התעניין וחדר לכל פינות חיינו……לא היה אדוק ואת עול המצוות המעשיות לא קיבל על עצמו, אך במעמקי נפשו רליגיוזי מאד, האמין באלוהים ובגאולת ישראל…. כשמעלים את דמותו של חברנו הישיש משה ידוקימוב נזכרים ביחסו הטוב לחברים. שופע הומור עממי בריא, נמצאה אצלו תמיד הלצה טובת לב במגעו עם כל אחד מאתנו….."

אז איפוא לאה יבדוקימוב "שטוטקויע"?
כשגמרתי לקרוא עליו, ולא מצאתי שום אזכור עליה, חשבתי אולי טעיתי והיא לא הייתה נשואה לו – למרות שזה מופיע בכתובים; אולי היו 2 משה יבדוקימוב?
ואז מצאתי בספרו של גדעון כנעני "איך רוכבים תשעה ילדים על חמור אחד" – למי שאין, שירוץ לקנות, שווה לכל אוהב וזוכר תל יוסף – את הסיפור " הטיול הגדול או אורי רוצה לשבת על הקרש הראשון" ושם הופיעה ההוכחה שאכן הוא האיש שנישא לשטוטקויע:

"….כל העגלות נעשו במשק ב"עגלניה" והאחראי עליה היה משה יבדוקימוב הזקן. משה יבדוקימוב, בעלה של לאה הקרויה בפי הילדים "סבתא קוייה" (כיוון שהייתה נוהגת לצעוק "שטוטה קוייה) היה רוסי גר מכת "שומרי השבת" שהגיע עם משפחתו למושבות הגליל התחתון, ומשם מסיבות שונות הגיע לגדוד העבודה, לתל יוסף…" (גדעון כנעני, "איך רוכבים תשעה ילדים על חמור אחד", הוצאה פרטית, אוק' 2010)

אז מה קרה למשפחתו?
לא מצאתי בשום מקום אזכור עליה, והנה, לאחר פרסום הפוסט הראשון, הגיעה תגובה מגדעון פלומין, בה הוא מספר שפגש במקרה אחיין של משה. אם אתם רוצים לדעת בדיוק על הפגישה, תמצאו אותה בתגובה של גדעון לפוסט הקודם. ואם מישהו יודע עוד פרטים על הדמות הציורית הזאת שנפטרה ב-1941 ונשארו רק מעטים, שיכולים לספר עליה, אנא, ספרו לכולנו ונדע.

להתראות עד הפעם הבאה

שלכם

נחמה