בריכת חיים – המשך ועוד

קצת לענין והרבה לא.

בהגדרת צמחים בעזרת מגדיר צמחים, יש משהו מהבלשות. אלה שלמדו אצל עבריה או משה כרמי, בוודאי חפרו ועקבו אחרי החרצית המצויה ממשפחת המורכבים או הטופח הנאה הוורוד  ממשפחת הפרפרניים וכן הלאה. אל השמות המפונפנים האלה הגענו לאחר מעקב פרטני ונוקדני אחרי צלקות, עלי, אבקנים, זכר, נקבה, כותרת, גביע ושאר שמות ביזארים אחרים.
אתם זוכרים את מגדיר הצמחים השחור שהיינו יוצאים איתו לטיולים? כן, היינו לוקחים אותו אתנו, אפילו שאת הגדרת הצמחים בפועל, היינו עושים אחר כך, בכתה.
מתחילים בדף הראשון שמוביל לדפים הבאים: "אם זה לא כך, אז זה כך, עבור לסעיף 17. ושם: אם זה לא כך, אז זה כך, עבור לסעיף 29 ועד שהיינו עוברים עוד ועוד סעיפים ועוד עמודים כבר שכחנו מה אנחנו מחפשים.
נכון שבסופו של התהליך, הגענו לפרח הנכון (או שלא), או שפשוט עברנו, בהחבא, לדפים האחרונים, שם, היו ציורים (בשחור לבן) של כל דגמי העלים, פרחים, אבקנים ועוד בוקי סריקי; בחרנו את הדומה ביותר והנה יש לנו את התשובה. הבעיה היותר בעייתית – מה קרה כשעבריה ביקשה שנראה לה את הדרך שהגענו לתשובה. תיכך, תיכף אני מגיעה לחיבור.
אגב, סיפור התמונות בסוף הספר מזכיר לי את ההסבר למה בכנסיות הכפריות העתיקות באירופה, שנשארו עוד מימי הביניים והעת החדשה, יש כל כך הרבה ציורים – לפעמים ממש סיפור בציורים כמו קומיקס, כי האוכלוסיה, בעת ההיא, לא ידעה לקרוא וכך, באמצעות הציורים, סיפרו להם את סיפורי הקדושים ושאר פריטי מזון לנפש חפצה.
טוב, אז מה ענין הכנסיות למגדיר? סתם אסוציאציה שעלתה לי; התמונות בסוף המגדיר מזכירות את התמונות בכנסיות, בשני המקרים מדובר בחסרי ידע – שלא להגיד בורים – שזקוקים לתמונות כדי להבין.
וחזרה לשעורי הטבע או החקלאות של עבריה, שאותי שעממו עד מאוד, אבל אני לא דוגמא. בדרך כלל בבית הספר, או שהשתעממתי או שפחדתי. למשל,לפני השעורים של אברהם גולדברג הייתי נכנסת למצב קטטוני, גם במקרים הנדירים שידעתי את החומר. אצל עבריה השתעממתי ואצל רוחמה ומלץ קראתי ספרים מתחת למכסה המגירה. בעופר כרמי הייתי מאוהבת וחגי אדר הראה לי שאפשר ללמד גם אחרת, אבל הוא היה מוצלח מדי כדי שימשיך ללמד; מורי המתמטיקה לדורותיהם צללו, בזכרוני, לתהום הנשייה; שרהלה' סלוצקי הייתה משוש חיי, אשר האירה את חשכת ימי ההשכלה שלי, ואם עד עכשיו לא הבנתם, אז ממש לא הייתי גאוות הורי ותפארת בית הספר.  לא את זה רציתי לספר, אבל זאת דוגמא טובה לגלישה שלי לכל מיני דברים "על יד" ולא להגיע לעיקר. והעיקר הוא שהעבודה בארכיון  מזכירה לי את הגדרת הצמחים אצל עבריה (הנה, חזרתי להתחלה).
כשחיפשתי מידע על קיטלגיסר וחבריו הגעתי למרגולין, שבנה את הבריכה, שבנה מזרקה – שעומדת עד היום – בתל יוסף למטה, על התל, שבנה פינת חי בחורשת האורנים, ליד מטבח זקנים והיו שם המון חיות ואווזים ושני קופים – ג'קו וויזתא. ג'קו, שהיה הפרוע מבין שניהם ברח פעם ומאז, כל פעם שהתעוררתי בלילה, כשהייתי בגן של חנה, הייתי בטוחה  שהוא יושב על הארון הקטן בחדר, והייתי קפואה מפחד, עד שהשומרת באה והרגיעה אותי שזה רק דמיון וככה הפלגתי הלאה והלאה. ועדיין, מה כל זה קשור לארכיון? או, הנה זה בא. אני משוטטת בין הדפים, מסמך מוביל לשני ולשלישי וכבר אינני זוכרת במה התחלתי ומה אני מחפשת. "אסון, אסון" מתוך כוונה לעבוד כחמש, שש שעות יש לי עבודה נטו אולי שלוש שעות. כל השאר זה "הליכה לאיבוד" באוצרות הארכיון ובסיפורים הנגלים לי.  ובכלל, כל מה שאני מחפשת  זה תשובה לשאלה מי היה מרגולין?
פניתי לכל מי שיכול לזכור או למצוא פרטים עליו, נעזרתי באמיר רוכל לדוגמא, מצאתי כל מיני דברים מענינים שאספר אותם ברשומות הבאות (תשארו במתח – יש בשביל מה) ובחיפושי אחרי תשובות מצאתי (שוב אמיר וטלי) המון תמונות של הבריכה הקטנה והיפהפיה שהמתיקה את ימי ילדותינו, וגם כל מיני פרטים מענינים על מרגולין.
הנה כמה מהם; דליתי אותם מתוך מפקד העובדים של הסתדרות הפועלים החקלאים בתוך הסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ ישראל, שנערך ב-1929 וגם ממקורות אחרים:

אברהם דוד מרגולין, בנם של אליהו וגיטה נולד בשנת 1898 בעיר מינסק שבבלרוס (אז הייתה חלק מרוסיה ).
בעת המפקד הוא היה רווק. עלה לארץ ב-1918 באניה וירד בנמל תל אביב.
בגולה היה מורה לחקלאות במשך 41/2 שנים ובארץ הגדיר עצמו כחקלאי. בחו"ל הוא לא השתייך לשום אגודה מקצועית, גם לא היה חבר ב"החלוץ", לא היה חבר מפלגה לא בארץ וגם לא בחו"ל.
ב-1920 הצטרף להסתדרות וגם לקופת חולים.
בחו"ל לא דיבר עברית וגם לא כתב, אבל כן ידע לקרוא. בעת מילוי השאלון, כבר דיבר, קרא וכתב.
ב-30.5.1944  הוא נישא לגרדה קוחנובסקי וב"מחיינו" מס' 166/606 יש מודעה המברכת אותו לנישואיו.

הוא בנה מזרקה בתל יוסף למטה, שעומדת עד היום במקומה, כאילו לא הבינה שבעצם כולם כבר עלו למעלה. ה"חסיד" שעומד ליד המזרקה הוא כנראה מרגולין המפורסם.

ועוד תמונה מהמזרקה בתל (שכטר, עטרה ועוד מישהו לא מזוהה):

לקוראים הצעירים, שכבר לא זכו להשתכשך במימי הבריכה הקסומה, הנה מבחר תמונות שמוכיחות שהיא הייתה:

ככה היא התחילה, לפני שהסלע הגדול הושם במקומו:

ואז, הביאו את הסלע הגדול למקומו והבריכה הושלמה. עכשיו אפשר להצטלם על ידה:

ולצלם אותה מכל זווית; צילום הבריכה מהגג של בית הקומותיים על יד בריכת "הפלאים":

והנה הבריכה בכל הדרה:

בריכת מרגולין – ציור שמן של בצלאל צורי

ביומן מס' 173/613 מיום 20.6.44 (חודש לאחר חנוכתה) מצאתי את ההתיחסות הזאת. (אז לא היה נהוג לציין את שם הכותב:

" "בריכת חיים" (יש, אגב, להקפיד להשתמש בשם זה ולהרגיל לכך גם את הילדים, – כי זהו השם הנכון), – ממלאת כבר את תפקידה מדי יום ביומו, – בעיקר בשבתות. היא הומה מילדים מתרחצים הממלאים אותה עד אפס מקום. – ואולם אליה זאת קוץ בה: ראשית, לא מוסדרת רחיצת הילדים והם מפריזים בה; שנית, מזדהמים המים מהר מאד ומזהמים גם מאד בזפת. – ויש לתקן ולהסדיר את זה".

עד כאן ההתרפקות על ימים שטופי שמש ותום – סיפורי הבריכה.

זה בכלל לא קשור אבל מצאתי ב"מחיינו" מ – 17.1.36 ולא יכולתי להתאפק:

"ספרית לוחות הפטיפון התעשרה

הודות לקניה האחרונה הגדולה, המכילה 19 לוחות ממיטב הספרות הקלסית, החל מבך וגמר בברמס וליסט. יחד עם הרפרטואר הקודם שסודר ורוכז, זה מהוה אוצר לוחות המאפשר סידור קונצרטים שיטתיים לפי תכניות מגוונות".

זהו, עד כאן דברינו להיום. אם גלשתי והסתבכתי, מודה ועוזב ירוחם, אבל היה כיף.

נחמה (משי) בר-ניסן