ראשי > Uncategorized > בריכת חיים – המשך ועוד

בריכת חיים – המשך ועוד

קצת לענין והרבה לא.

בהגדרת צמחים בעזרת מגדיר צמחים, יש משהו מהבלשות. אלה שלמדו אצל עבריה או משה כרמי, בוודאי חפרו ועקבו אחרי החרצית המצויה ממשפחת המורכבים או הטופח הנאה הוורוד  ממשפחת הפרפרניים וכן הלאה. אל השמות המפונפנים האלה הגענו לאחר מעקב פרטני ונוקדני אחרי צלקות, עלי, אבקנים, זכר, נקבה, כותרת, גביע ושאר שמות ביזארים אחרים.
אתם זוכרים את מגדיר הצמחים השחור שהיינו יוצאים איתו לטיולים? כן, היינו לוקחים אותו אתנו, אפילו שאת הגדרת הצמחים בפועל, היינו עושים אחר כך, בכתה.
מתחילים בדף הראשון שמוביל לדפים הבאים: "אם זה לא כך, אז זה כך, עבור לסעיף 17. ושם: אם זה לא כך, אז זה כך, עבור לסעיף 29 ועד שהיינו עוברים עוד ועוד סעיפים ועוד עמודים כבר שכחנו מה אנחנו מחפשים.
נכון שבסופו של התהליך, הגענו לפרח הנכון (או שלא), או שפשוט עברנו, בהחבא, לדפים האחרונים, שם, היו ציורים (בשחור לבן) של כל דגמי העלים, פרחים, אבקנים ועוד בוקי סריקי; בחרנו את הדומה ביותר והנה יש לנו את התשובה. הבעיה היותר בעייתית – מה קרה כשעבריה ביקשה שנראה לה את הדרך שהגענו לתשובה. תיכך, תיכף אני מגיעה לחיבור.
אגב, סיפור התמונות בסוף הספר מזכיר לי את ההסבר למה בכנסיות הכפריות העתיקות באירופה, שנשארו עוד מימי הביניים והעת החדשה, יש כל כך הרבה ציורים – לפעמים ממש סיפור בציורים כמו קומיקס, כי האוכלוסיה, בעת ההיא, לא ידעה לקרוא וכך, באמצעות הציורים, סיפרו להם את סיפורי הקדושים ושאר פריטי מזון לנפש חפצה.
טוב, אז מה ענין הכנסיות למגדיר? סתם אסוציאציה שעלתה לי; התמונות בסוף המגדיר מזכירות את התמונות בכנסיות, בשני המקרים מדובר בחסרי ידע – שלא להגיד בורים – שזקוקים לתמונות כדי להבין.
וחזרה לשעורי הטבע או החקלאות של עבריה, שאותי שעממו עד מאוד, אבל אני לא דוגמא. בדרך כלל בבית הספר, או שהשתעממתי או שפחדתי. למשל,לפני השעורים של אברהם גולדברג הייתי נכנסת למצב קטטוני, גם במקרים הנדירים שידעתי את החומר. אצל עבריה השתעממתי ואצל רוחמה ומלץ קראתי ספרים מתחת למכסה המגירה. בעופר כרמי הייתי מאוהבת וחגי אדר הראה לי שאפשר ללמד גם אחרת, אבל הוא היה מוצלח מדי כדי שימשיך ללמד; מורי המתמטיקה לדורותיהם צללו, בזכרוני, לתהום הנשייה; שרהלה' סלוצקי הייתה משוש חיי, אשר האירה את חשכת ימי ההשכלה שלי, ואם עד עכשיו לא הבנתם, אז ממש לא הייתי גאוות הורי ותפארת בית הספר.  לא את זה רציתי לספר, אבל זאת דוגמא טובה לגלישה שלי לכל מיני דברים "על יד" ולא להגיע לעיקר. והעיקר הוא שהעבודה בארכיון  מזכירה לי את הגדרת הצמחים אצל עבריה (הנה, חזרתי להתחלה).
כשחיפשתי מידע על קיטלגיסר וחבריו הגעתי למרגולין, שבנה את הבריכה, שבנה מזרקה – שעומדת עד היום – בתל יוסף למטה, על התל, שבנה פינת חי בחורשת האורנים, ליד מטבח זקנים והיו שם המון חיות ואווזים ושני קופים – ג'קו וויזתא. ג'קו, שהיה הפרוע מבין שניהם ברח פעם ומאז, כל פעם שהתעוררתי בלילה, כשהייתי בגן של חנה, הייתי בטוחה  שהוא יושב על הארון הקטן בחדר, והייתי קפואה מפחד, עד שהשומרת באה והרגיעה אותי שזה רק דמיון וככה הפלגתי הלאה והלאה. ועדיין, מה כל זה קשור לארכיון? או, הנה זה בא. אני משוטטת בין הדפים, מסמך מוביל לשני ולשלישי וכבר אינני זוכרת במה התחלתי ומה אני מחפשת. "אסון, אסון" מתוך כוונה לעבוד כחמש, שש שעות יש לי עבודה נטו אולי שלוש שעות. כל השאר זה "הליכה לאיבוד" באוצרות הארכיון ובסיפורים הנגלים לי.  ובכלל, כל מה שאני מחפשת  זה תשובה לשאלה מי היה מרגולין?
פניתי לכל מי שיכול לזכור או למצוא פרטים עליו, נעזרתי באמיר רוכל לדוגמא, מצאתי כל מיני דברים מענינים שאספר אותם ברשומות הבאות (תשארו במתח – יש בשביל מה) ובחיפושי אחרי תשובות מצאתי (שוב אמיר וטלי) המון תמונות של הבריכה הקטנה והיפהפיה שהמתיקה את ימי ילדותינו, וגם כל מיני פרטים מענינים על מרגולין.
הנה כמה מהם; דליתי אותם מתוך מפקד העובדים של הסתדרות הפועלים החקלאים בתוך הסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ ישראל, שנערך ב-1929 וגם ממקורות אחרים:

אברהם דוד מרגולין, בנם של אליהו וגיטה נולד בשנת 1898 בעיר מינסק שבבלרוס (אז הייתה חלק מרוסיה ).
בעת המפקד הוא היה רווק. עלה לארץ ב-1918 באניה וירד בנמל תל אביב.
בגולה היה מורה לחקלאות במשך 41/2 שנים ובארץ הגדיר עצמו כחקלאי. בחו"ל הוא לא השתייך לשום אגודה מקצועית, גם לא היה חבר ב"החלוץ", לא היה חבר מפלגה לא בארץ וגם לא בחו"ל.
ב-1920 הצטרף להסתדרות וגם לקופת חולים.
בחו"ל לא דיבר עברית וגם לא כתב, אבל כן ידע לקרוא. בעת מילוי השאלון, כבר דיבר, קרא וכתב.
ב-30.5.1944  הוא נישא לגרדה קוחנובסקי וב"מחיינו" מס' 166/606 יש מודעה המברכת אותו לנישואיו.

הוא בנה מזרקה בתל יוסף למטה, שעומדת עד היום במקומה, כאילו לא הבינה שבעצם כולם כבר עלו למעלה. ה"חסיד" שעומד ליד המזרקה הוא כנראה מרגולין המפורסם.

ועוד תמונה מהמזרקה בתל (שכטר, עטרה ועוד מישהו לא מזוהה):

לקוראים הצעירים, שכבר לא זכו להשתכשך במימי הבריכה הקסומה, הנה מבחר תמונות שמוכיחות שהיא הייתה:

ככה היא התחילה, לפני שהסלע הגדול הושם במקומו:

ואז, הביאו את הסלע הגדול למקומו והבריכה הושלמה. עכשיו אפשר להצטלם על ידה:

ולצלם אותה מכל זווית; צילום הבריכה מהגג של בית הקומותיים על יד בריכת "הפלאים":

והנה הבריכה בכל הדרה:

בריכת מרגולין – ציור שמן של בצלאל צורי

ביומן מס' 173/613 מיום 20.6.44 (חודש לאחר חנוכתה) מצאתי את ההתיחסות הזאת. (אז לא היה נהוג לציין את שם הכותב:

" "בריכת חיים" (יש, אגב, להקפיד להשתמש בשם זה ולהרגיל לכך גם את הילדים, – כי זהו השם הנכון), – ממלאת כבר את תפקידה מדי יום ביומו, – בעיקר בשבתות. היא הומה מילדים מתרחצים הממלאים אותה עד אפס מקום. – ואולם אליה זאת קוץ בה: ראשית, לא מוסדרת רחיצת הילדים והם מפריזים בה; שנית, מזדהמים המים מהר מאד ומזהמים גם מאד בזפת. – ויש לתקן ולהסדיר את זה".

עד כאן ההתרפקות על ימים שטופי שמש ותום – סיפורי הבריכה.

זה בכלל לא קשור אבל מצאתי ב"מחיינו" מ – 17.1.36 ולא יכולתי להתאפק:

"ספרית לוחות הפטיפון התעשרה

הודות לקניה האחרונה הגדולה, המכילה 19 לוחות ממיטב הספרות הקלסית, החל מבך וגמר בברמס וליסט. יחד עם הרפרטואר הקודם שסודר ורוכז, זה מהוה אוצר לוחות המאפשר סידור קונצרטים שיטתיים לפי תכניות מגוונות".

זהו, עד כאן דברינו להיום. אם גלשתי והסתבכתי, מודה ועוזב ירוחם, אבל היה כיף.

נחמה (משי) בר-ניסן

:קטגוריותUncategorized
  1. איה שפרן
    מאי 6, 2011 ב- 9:53 am

    מאד מרגש. זה קסמו של הארכיון שנסחפים בין הדפים ובסיפורים המרתקים. זה כיף וזכות גדולה כשאפשר לבוא ולצלול ותודה שאת מביאה את הפנינים שאת שולה לידיעת כולנו.
    חשבתי שיהיה חשוב להציב שלט במקום הזה עם סיפורו ותולדותיו. מאז שאני זוכרת משך המקום ילדים אם בזכות הבריכה ואם בזכות הנדנדות. לפני שנה אילצה אותנו המועצה לחסל את מגרש המשחקים במתכונתו הנוכחית מטעמי בטיחות. ימים הראו שהנוסטלגיה חזקה מכל .

  2. אלחנן
    מאי 6, 2011 ב- 10:01 am

    נחמה אחותי.

    זה מדהים

    תמשיכי כך שכן את מגלה לנו מצפונות העבר שהיה גם שלנו.

    אלחנן

  3. מאי 6, 2011 ב- 10:24 am

    נחמה,
    את מקסימה…דווקא הדרך בה את טווה בהדרגה ובנחת את סיפוריך, מושכת ומשווה להם את האותנטיות המגיעה להם.
    ובעיקר שבחים על החקרנות היסודית, הפנייה אחורה והצידה, כדי להעניק לנו, הקוראים, תמונה שלימה ככל האפשר.
    ושוב ושוב בולטת -זועקת – העובדה, שמגילת תל-יוסף טרם סופרה עוד במלואה.
    הגפרורים שאת מציתה יביאו פעם להדלקת מדורה גדולה יותר. חזקי והתמידי!
    שלום אילתי

    • נחמה
      מאי 6, 2011 ב- 1:26 pm

      שלום,
      תודה מקרב לב, מקוה שלא אחטא בחטא הגאוה מתשבחות כאלה.
      לפני שנים רבות התפרסם ספר מענין מאד של שלמה ריכנשטין "ראשית" המעלה את סיפור הקמת תל יוסף על התל.
      הספר מענין מאד, כתוב בשפה קצת ארכאית אבל עדיין מרתק.
      הוא נוגע בהתלהבות, במאבקים, בפילוגים ובהצלחות של תל יוסף בתחילתה, אבל אני מסכימה אתך שתל יוסף ראויה לאפוס יחיד ומיוחד.
      נחמה

  4. יובל ארנון
    מאי 6, 2011 ב- 1:03 pm

    נחמה שלום!!!
    אין מה לדבר ,את עושה עבודה לעינין.
    יש שני דברים שנידמה לי שלא מופיעים בכתבה.
    מתחת לדשא הדרומי הייתה שדרה של שתי שורות של דקלים שלא נותנים פרי.העצים הגיעו לגובה של 4-5 מטר בערך .ואז בא מרגולין והיציע :לחתוך את הדקלים ולהשאיר גזע של מטר בערך.
    את הלב של הדקל הוציאו כך שנישאר "עציץ"
    טבעי. קיבלו את הצעתו כרתו ,ניקו, מילאו אדמה
    ושתלו צמחים בתוך הגזע. נידמה לי שזה לא כל כך הצליח.מה שאני זוכר זה שהדקלים "בכו"והיפרישו שרף בכמויות כך שכל העסק היה
    דביק ומלוכלך. יותר אני לא זוכר.
    דבר נוסף ואני לא בטוח שזה נכון וזאת שאת בנית הבריכה מדרום לחדר האוכל עם שני הפסלים
    שהראו את אסף שימחוני ואת דלילה.הפסל היה
    דויד פולוס. נידמה לי שהיוזמה הייתה של מרגולין.
    אבל בזה אינני בטוח.
    מקווה שעזרתי קצת לארכיון שלך,
    יובל ארנון

    • נחמה
      מאי 6, 2011 ב- 1:16 pm

      שלום יובל,
      לא ידעתי שמרגולין היה מעורב גם בבריכה השניה וגם בדקלים בצידי הדשא הגדול.תודה על המידע.
      ציינתי לי את זה בתיקיה מיוחדת של פרטים על תל יוסף לרשומות עתידיות בתקוה שאוכל להשתמש בהם בעתיד.
      ושוב תודה על תגובתך
      נחמה

  5. רם יזהר
    מאי 6, 2011 ב- 6:10 pm

    …אני עדיין סעור ונירגש ממופע התזמורת,שהופק ע"י מורג ויריב,לכן אני מגיב על תופעת הזיכרונות הנפלאה שלך,נחמה! כזכור לי,שתי הבריכות נקראו "בריכת – מרגולין"-הקטנה והגדולה ובשתיהן הישתכשכנו,חסרי-דאגות מה יקרה מחר..! הזיכרונות הכי יפים שלי,מהבריכה הגדולה-עקירת שושנות-המים,תוך כדי צלילה..(אימונים לקומנדו-הימי..)

  6. נחמה
    מאי 6, 2011 ב- 7:43 pm

    תודה רם על תגובתך.
    מוזר איך כל אחד מוסיף עוד פרט וככה נחשפים פרטים נוספים שנשכחו.
    כשציינת את שושנות המים בבריכה השניה, עם הפסלים, פתאום הופיעה לי, בזיכרון, התמונה של שושנות המים הממלאות את הבריכה עם העלים והפרחים הלבנים והסגולים, ובכלל שכחתי מהם.
    איזה יופי שאנחנו יכולים לצרף זיכרון לזיכרון ולהשלים לנו תמונה שלמה.
    תודה, תודה
    נחמה

  7. לאה נמרי
    מאי 6, 2011 ב- 7:46 pm

    חמי תענוג להמריא אתך לזכרונות הילדות. התמונה הצבעונית שצוירה בידי דודנו בצלאל צורי היתה תלויה על קיר דירת הורינו שכולה היתה חדר אחד. זו גם ההזדמנות להודות למארגני ערב התזמורת. היה מפגש מרגש עם רבים שמקום נכבד להם בילדותנו. עם הזמן החולף נשארו הזכרונות היפים. אם היו אחרים פחות נעימים, הזמן מחק אותם. ערב מאד מושקע וגרם לי רגוש רב. הספר על התזמורת ערוך נהדר והספורים , המצביעים על הפטרווטיות שלנו. תודה

  8. רחל ארנון
    מאי 7, 2011 ב- 9:30 am

    נחמד מאד האסוציאציות שרצות בראש בדרך אל העיקר כמו ההליכה במגדיר הצמחים. גם בסיפורים של עגנון זה תמיד קורה וזה מה שאני אוהבת וגם בדיבורים ובריכולים שלנו אחד עם השני אנחנו עושים זאת. המשיכי לכתוב בכיף.

  9. שושנה בלוך
    מאי 7, 2011 ב- 11:23 am

    נחמה שלום
    נכון שלא הייתי איתכם מהתחלה, מאידך כאשר הייתי , הייתי בכל רמ"ח אברי, לכן אני מתרגשת ומתחברת לכל מה שאת מזכירה, המשיכי כך עם הרבה כוח ,כולנו מחכים לדברייך

  10. רות ליאור
    מאי 7, 2011 ב- 4:40 pm

    לנחמה – שלום, שלום –
    כן…..קהל המעריצים ממתינים לסיפורי תל יוסף שלך, מידי שבוע, וזה תענוג גדול.
    קודם כל – אני מזדהה עם כל מילה על התלמידה שהיית, כי גם אני הייתי בדיוק כזו, ואפילו כשהייתי כבר מורה בביהס והייתי שומעת את אברהם גולדברג ב"את מי נשאל היום………?" נשמתי היתה נעתקת וחיוורון פושט על פני.וכמוך – שרל'ה סלוצקין היתה לי מקור לנחמה, להתפתחות וחינוך לאסטטיקה, שאין כמוהו.
    בבית שלנו היו מזכירים תמיד את רם בן הארבע, שהושיבו אותו על גדת הבריכה עם התינוקת, אני, ועם סיום הצילום הוא שמט אותי למים. כששאלו אותו למה – אמר "כי גמרו לצלם".
    נדמה לי שהתמונה הזאת עוד קיימת איפשהו.
    -ומילה על הריח הנורא של התיש ויזתא, שברח מפינת החי – עד היום הריח הזה באפי…

  11. יפתח שמחוני
    מאי 7, 2011 ב- 7:07 pm

    נחמה ראשית תודה על ההענות לאתגר 'מרגולין'
    יש כבר הרבה מברכים אז יש לי רק תוספת קטנה
    בעיניין הפרסקאות המצויירות
    העולם הנוצרי בנוי על צורניות פרונטלית
    בהבדל מהיהדות שבנויה על הרוחני
    זה גם מסביר למה התרבו כלכך על חשבון היהדות
    "תמונה אחת שוה אלף מילים"
    עלי והתמידי יפתח שמחוני

  12. נירה
    מאי 7, 2011 ב- 7:44 pm

    נחמה יקרה, גדלתי במושב, רחוק מתל יוסף ופגשתי אותך ב'פאזה' אחרת של החיים, בבגרותנו, לפני מספר שנים אבל אני נפעמת לקרא את קטעי הארכיון של תל יוסף כפי שאת כותבת אותם (דגש על 'את'). יש בהם כל מה שאני יודעת שיש בך, נתינה גדולה (.. שם נפגשנו) , צורך ויכולת תיעוד, סקרנות אדירה והרבה יצירתיות שמתבטאת בכתיבה הקולחת והזורמת בין האסוציאציות והזיכרונות והכל בוירטואוזיות מוזיקלית. (מי אמר שאת לא?)

    יישר כוח ! נירה

    • צפירה
      מאי 7, 2011 ב- 8:44 pm

      נחמה שלום!
      אם כבר התחלת ב"קצת לענין והרבה לא", אז אני אמשיך.
      לענין המגדיר השחור:
      אנחנו התחלנו את ה"רומן" איתו בבי"ס יסודי עם תמר כנעני ז"ל, שהלכה לעולמה לפני חודשים מעטים, והיתה המורה שלנו בכתות ג'-ז'. המגדיר הזה היה מתיש ותמיד מלאכת ההגדרה היתה בתנאים לא נוחים במיוחד (חום, קור, רוח, רעב וסבלנות שנגמרה…). כמובן מי שהגיע לתוצאה המיוחלת חש גאוה גדולה אבל נדמה לי שזה כמעט לא קרה… יש לומר, לזכותה של תמר, שהחדירה בנו אהבת מולדת והכרות עם הצומח והחי (בעיקר צפורים). את עברייה פגשנו בתיכון.
      גם בצבא, כמדריכה בבי"ס שדה, למרות שאהבתי צמחים והתענינתי בשמם, לא חשתי חיבה גדולה לזה המגדיר שנשאר באותו פורמט יבש ומשעמם. אז אולי זו גם הבעיה של המגדיר?!
      לענין "בריכת חיים" (ע"ש קיטלגיסר או משום שחיו בה צפרדעים, דגים וכד'…). בילדותנו היא שימשה בעיקר כבריכת נוי. מבית הקומות (שם בילינו מכתה א' עד ה') נשמעה בלילות מקהלת צפרדעים וצרצרים, עירנית במיוחד, שלא מיתנה את פחדי הלילה שהיו לי…
      לעניין הארכיון המחודש (בבית טרומפלדור):
      לפני שבוע ביקרנו בו (משפחתי ואני). בידוד טלי הוספנו משלנו למגירת ההורים. שמחנו למצוא בה דפים. ציפי אירחה אותנו בסלון שעיצבה. בבת אחת הוצפנו בזכרונות מרגשים מהמקום כמו: מועדון לחבר, הארכיון עם היד של טרומפלדור, חתונות ברחבה, חגי שבועות במדרון הדשא, ליל הסדר ואירועים באולם למעלה וכו' וכמובן מהחפצים שנאספו לסלון כמו: הסרוויז הירוק ושאר רהיטים.
      אני מאוד מעריכה ומודה ל"מתנדבים בעם" שאוצרים את העבר והופכים את המקום לאוצר עבורנו ולבאים אחרינו.
      לסיום מילה לעניין הבלוג וכתיבתך:
      אני מצטרפת בשמחה לכל המחמאות שהרעיפו עד כה על מפעלך וכתיבתך הקולחת, מתובלת בהומור ומציפה אותנו בנוסטלגיה. בשונה מהרבה בלוגים, הבלוג שלך הוא ממש "בעל ערך רב" (ככה אבא פסח היה מתאר אותו) והעובדה שכבר אסף הרבה קוראים מושבעים מעידה על כך!
      תודה לך ותבורכי!
      צפירה אפרתי אבינר

      • נחמה
        מאי 7, 2011 ב- 8:50 pm

        חן חן על התגובה המפורטת.
        אני כל כך שמחה להתייחסות שלך לכל הנאמר.
        ממש כיוונת למטרה; זו הייתה כוונתי. כל אחד יוסיף את זכרונותיו וככה ניצור לנו זיכרון משותף המורכב מהרבה פרטי פרטים של זיכרונות אישיים. איזה קולאז' מופלא זה יכול להיות.
        נחמה

  13. מאי 10, 2011 ב- 8:52 am

    הפעם זו פנייה למגיבים הברוכים למיניהם –
    היות וחברת יוצאי תל-יוסף גדולה ומסועפת, רבת שכבות כמו תל ארכיאולוגי, קורה ולא פעם – אודה ולא אבוש – אינני מזהה את הכותב או הכותבת: נירה, גליה, יוסי וכו' וכו' – מיהם מגיבים נחמדים אלה? רוצים להיזכר ולהכיר!
    (גם ספרי לנו נחמה, כיצד משיגים את דוא"ל הכותבים, בשעת רצון).
    לכן אני מציע כי נעיז וניחלץ מן האינטימיות המלאכותית, וכל אחד בסוף התגובה שלו יוסיף (בסוגריים) – את שמו המלא.
    ובבניין הארץ נתנחם!…
    שלום (אילתי)

  14. עזי קורן
    מאי 10, 2011 ב- 2:01 pm

    יישר כוחך נחמה-דף נוסף לך שמאיר ומספר על ראשיתו של קיבוצנו דרך משקפתך הססגונית-
    בראשית שנות ה-80 ,עת שבתי עם משפחתי למספר שנים למשק ערכתי בערב ט"ו בשבט חידון מצולם של עצים מוכרים בנופנו.
    יודעי דבר טענו כי הקזוארינות בנחל תל-יוסף(ואדי הנבלות) וגם הברכיכיטונים למרגלות המטבח הקטן ואולי גם השיזפים סביב בריכת האגירה תחת המוסך ניטעו ע"י מרגולין.
    אולי יוכל גדעון כנעני להאיר על כך ?!
    בעניין ידידותיות המגדירים-בשנים החרונות מנסים להקל על תחילת המיון בעזרת צבע הפרחים אבל נדמה כי אין כמו תמונה חדה, נכונת קנה מידה למקד את הזיהוי .בברכה עזי קורן(קלינר)

  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: