פינת חיים או בריכת מרגולין?

כל שנה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוצגו שמות הנופלים ותמונותיהם על גבי לוח זיכרון בחדר האוכל.
שורה ארוכה ועצובה של "מיטב בנינו". הצד הכואב של ההיסטוריה.
תמיד צעירים, תמיד יפים, לא עלה קמט על פניהם, לא זרקה שיבה בשערם. חלקם עם חיוך מלא, חלקם מחייכים רק ברמז, אחרים רציניים וכולם מישירים מבט אלינו (או אל הצלם) כאומרים "אנחנו היינו כאן קודם".
לא את כולם הכרנו. רבים ביניהם נולדו ונפלו לפני שנולדנו או לפני שעמדנו על דעתנו. עם השנים הם הפכו להיות חלק מאתנו, עצם היותם חלק מעברנו, מהכרתנו את משפחותיהם, סיפוריהם או שכבר היינו חלק מסיפור נפילתם. הם, כאילו, חלק מן ה-DNA שלנו, ואם נציין שם כל שהוא מרשימה עצובה זאת, ללא הקשר ישיר, תמיד נדע מהיכן נשלף שם זה, גם אם לא נזכור במדויק את פרטי נפילתו.

ארבעה מהם היו שונים. הם לא נפלו במערכות ישראל; לא בפעולות תגמול או פעילות ביטחונית אחרת; לא בתאונות ולא בשום הקשר לאומי טהור. הם נפלו במלחמת העולם השנייה.
כמה מאיתנו יודעים מי הם היו? איך הם קשורים לתל יוסף ולחשוב, שאולי, אנחנו היחידים שמזכירים את שמם בעולם.

זהו סיפורם של חיים קיטלגיסר ושלושה בני חברת הנוער העולה ד' בתל יוסף: שמואל קוריצ'ונר, זאב שרף ומנחם בוימגרטן.

חיים קיטלגיסר נולד ב-1904 לסימה ואליהו, בפולטאבה שברוסיה. בן למשפחה שומרת מסורת. כשהיה בן 18, הגיעה לעיירה שלו בשורת הצהרת בלפור והוא נתפס לרעיון הציוני. למרות התנגדות הוריו הצטרף לגדוד העבודה ויצא להכשרה חקלאית. ב-1923 עלה לארץ ישראל, חידש את הקשר עם הוריו,  עבד כרועה צאן בכפר גלעדי וב-1928 הגיע לתל יוסף. במשק עבד בחקלאות ובעיקר בענף החציר והמספוא (היו ענפים כאלה). לימים הפך לנהג משאית על פי החלטת החברים ונודע ביחסי חברות טובים ובמיוחד עם הילדים.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה בין המתנדבים הראשונים לצבא הבריטי. התגייס ביולי 1940 והוצב ליחידת תובלה  462, שפעלה בקרבות המדבר המערבי. לקראת הפלישה של בנות הברית לאיטליה, הפליגה יחידתו ב"ארינפורה", שצורפה לשיירה גדולה, שעשתה דרכה לעבר מלטה, שם התארגן כוח הפלישה.
זאב שרף בן פישל נולד ב-1923 בווינה, אוסטריה. ב1939 עלה לישראל בקבוצת נוער שנשלחה לתל יוסף.
בסוף 1941 התנדב לצבא הבריטי למרות גילו הצעיר והוצב ליחידת התובלה 462, יחידת התובלה בה שירת חיים קיטלגיסר. גם הוא הפליג על ה"אדינפורה".
מנחם באומגרטן, כמו זאב לפניו,  נולד ב-1923 בעיר בואיטהופן, אוסטריה, עלה לישראל ב-1939, הגיע לחברת נוער בתל יוסף וגם כן התנדב לצבא הבריטי וצורף לאותה יחידת תובלה.
שמואל (מלי) קוריצ'ונר נולד ב-1923 בכפר אוברולטרסדורף שבאוסטריה עלה לישראל ב-1939 לאחר אירועי "ליל הבדולח" והגיע לתל יוסף לחברת נוער. גם הוא הצטרף למתגייסים לצבא הבריטי והוצב לפלוגת התובלה 462.

הארינפורה (Erinpura) הייתה אניית נוסעים ומטען בריטית. האנייה נבנתה ב־1911 ונקראה על שם עיר במחוז ראג'יסטאן שבהודו. האנייה שימשה כאניית מסחר באזור הודו ודרום מזרח אסיה ונקראה לשירות בחיל הים המלכותי במלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן חזרה לקו המסחרי שלה. לאחר הסכם מינכן ב-1939 נקראה שנית לשירות צבאי ויצאה מנמל אלכסנדריה בשיירה ימית בת 27 אניות שנשאו חיילים, ציוד ואספקה של הצבא הבריטי ו-11 אניות מלחמה שליוו את השיירה. מטרת השיירה הייתה להגיע למלטה ושם, להוות חלק מחיל שיועד להשתתף בפלישת בעלות הברית לסיציליה.
ב־1 למאי 1943, בשעה 18:00, בעת שהייתה כ־50 ק"מ צפונית לבנגזי, זוהתה השיירה על ידי מטוס סיור גרמני מסוג שטורך. בשעה 21:00, באותו ערב, הותקפה השיירה על ידי 12 מפציצים גרמנים. שתי אניות מהשיירה נפגעו בתקיפה האווירית. הארינפורה ומיכלית שהובילה בנזין. חוץ מתותחני האנייה ושאר צוות הארינפורה שהיה בתפקיד, כל החיילים שהיו על סיפונה ניצטוו לרדת למפלס התחתון של הספינה כדי להקטין את סכנת היפגעותם מההתקפה האווירית. לרוע המזל, ספגה אחת מספנות האנייה פגיעה ישירה של פצצה והיא טבעה תוך ארבע דקות בלבד. המטוסים הגרמנים אף המשיכו וירו אש מקלעים לעבר האנייה והחיילים שניסו להימלט ממנה בזמן טביעתה.
בהתקפה נהרגו 664 חיילים ואנשי צוות, בתוכם 140 חיילי פלוגה 462 וביניהם חיים קיטלגיסר, זאב שרף, שמואל קוריצ'ונר ומנחם באומגרטן.

ביום השנה לנפילתם נחנכה פינת זיכרון לארבעת נופלים אלה.
הבוגרים שבינינו זוכרים אותה בתור בריכת מרגולין.
הבריכה הייתה במקום שהיום עומדת פינת משחקים מעל "בית שרה". זאת הייתה בריכה קטנה – בימים ההם נראתה גדולה – עם סלע גדול בראשה, וסלעים קטנים יותר מסביבה. נהגנו להתרחץ בה, בעיקר בשבתות, והיא הייתה מקור לא אכזב להנאות ילדותינו.
אינני זוכרת מתי הבריכה חדלה להיות בריכה והפכה לפינת משחקים. אני יודעת שבשנות ה-50 היא עוד הייתה בריכה ואפילו הצטלמנו לידה כתמונת פרידה מהילדים ומהמטפלת הנערצת – מרים נוימן פרייברג, כשעזבו לבית השיטה.

הנה אנחנו עומדים על הסלע הגדול, כל הילדים. העמידו אותנו מול השמש ועינינו מצומצמות מהסינוור. אנחנו לבושים בגדי חג, חולצות לבנות ומכנסים כחולים (כנראה). הבנות מסורקות עם צמות קלועות וסרטים לבנים חגיגיים בשערן. שתהיה לנו מזכרת יפה מהפרידה העצובה. כיתה גדולה היינו, עמליה כבר איננה.
כל כך אהבנו את מרים המטפלת; היא הייתה כל מה שחסרנו. מפנקת, אוהבת וחברה טובה. את ריח הבצל המטוגן של שבת, אני זוכרת עד היום.

במסגרת הנבירות השבועיות שלי ביומני המשק המצהיבים מצאתי את הדיווח הבא  (מתוך "מחיינו" מס' 158 מיום 30.4.44):
"פינת חיים" הוא שם המפעל לזכר חיים וחבריו ז"ל ושיוחנך מחר, במלאת שנה למותם. עיקרה של ה"פינה" – בריכת מים שתחתיתה מצופה זפת ושתשמש לרחיצתם ושחיתם של הילדים הקטנים עד גיל בית הספר – אותם הילדים שחיים כה אהב. בבריכה – 8 מפרצים קטנים (4 מצד מזרח ו-4 מצד מערב) שבכל אחד מהם מתנוסס צוק. בכל צוק – מנהרה עמוקה יותר מהבריכה שתשמש מקלט לדגי הזהב בזמן הרקתה לשם שטיפה וניקוי. בכל צוק – מזרקה כפולה: סילון מים אחד פורץ ישר למעלה והשני – פנימה לבריכה וע"י כך מתהווה קשת של גשם מעליה. על שפתה יעמוד סלע גדול ועליו חרותים שמות חללינו; ממנו יזנק מפל-מים בזעיר אנפין. (סלע זה הובא מהגלבוע ומפאת גודלו היה הכרח לפוצצו ולהביאו חלקים-חלקים וכאן ירכיבוהו מחדש). צמחי מים שונים יגדלו בבריכה והיא תהיה עטורה דשאים, פרחים שונים, ערבות-בכות (בלטינית "ערבות בבל") וצפצפות זקופות. העבודה  מוצאת כמעט כולה לפועל בעבודת ילדים, חברים-מתנדבים ולפי תכניתו והדרכתו של הח' א' מרגולין".

העברת האבן לבריכה – רישום של בצלאל צורי

.

הלכתי לחפש את הבריכה, לראות אם נשארה האבן. כן האבן עוד ישנה ואפילו תווית עליה, המציינת את שמות הנופלים, על שמם נקראה הבריכה, שאיננה.

שלכם

נחמה (משי) בר-ניסן