ראשי > Uncategorized > החברה בהגנה

החברה בהגנה

החברה בהגנה – מוקדש ל"יום האשה" הבין-לאומי.

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.
(…)
שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,
כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.
אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,
תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.
(…)
בחרתי לפתוח בשיר הערש המוכר לכולנו (מלים: עמנואל הרוסי, לחן: שלום חרטונוב). השיר אמנם נכתב לאחר מאורעות תרפ"ט על ידי עמנואל הרוסי לבנו אבנר שזה עתה נולד, אבל כבר אז עולה הנושא של האם השומרת (מי נשאר עם אבנר?) וזוהי שאלת המפתח בנושא הרשומה: החברה בהגנה.

באמצע המאה ה-17 ותחילת המאה ה-19, כשהחלה תקופת הנאורות וכחלק מהמאבק לשחרור החלקים החלשים בחברה האירופאית כמו עבדים, אריסים, שחורים ואפילו יהודים, התעוררה המודעות שגם נשים הן בני אדם הזכאיות לזכויות. אם זאת, רק לקראת מחצית המאה ה-19, החלה התעוררות ממוסדת של נשים לשינוי מצבן. נשים החלו לדרוש זכויות ללמוד, להצביע, להשפיע, להיות בעלות רכוש ועוד.

בארץ ישראל, המצב היה דומה. הנשים היו משוללות זכויות בהיותן כפופות לחוק העותמני – המג'לה, שהכפיף אותן לחוקי העדות הדתיות השונות ואין צורך להכביר מלים על מעמדה של האשה בדת היהודית, מאבק שנמשך עד היום.
עולי העליה הראשונה, שהיו דתיים, התייחסו לאפליית נשים כאל מצב נתון. עולי העליה השניה ואילך, שהיו חדורי השקפות עולם סוציאליסטיות, ראו בשוויון זכויות לנשים חלק אינטגרלי מתפיסת העולם הסוציאליסטית, ואפילו הקונגרס הציוני השני ב-1898 העניק זכות בחירה לנשים לפני כל גוף אחר באירופה.
נו, אז העניק.  big deal. המציאות הייתה פחות וורודה. במסגרת המאבק לעבודה עברית, נשים לא היו כוח נחשב ולא פעם אחת, היו צריכות להקים קבוצות עבודה מיוחדות לנשים, כדי להתחרות עם הגברים בהשגת עבודות מאחר ובמקרים רבים, לא ניתן להן להצטרף לקבוצות עבודה גבריות. באופן טבעי, לפי השקפת עולם ישנה, הנשים נדחפו למקצועות שירות פחות זוהרים ואטרקטיבים, כשדרישותיהן להשוואה מקצועית התקבלה כאיום על השליטה הגברית, ולא פעם, ההתנגדות להן, אפילו לא הוסוותה בטיעונים מסברי עין.
וכל ההקדמה הזאת באה כדי להציג את הוויכוח המר שהתקיים בתל יוסף בשנת 1936, בתקופת המרד הערבי, כשהחברות דרשו להשתתף בהגנה על "המחנה" והחברים התנגדו, מי בטיעונים סמי-מקצועיים ואחרים בסתם שובניזם מקומם.
אמנם, כדרכם של ה"היסטוריונים החדשים", קל לבקר בדיעבד, כאשר אנו לא בודקים או חווים את כל מרכיבי התקופה המבוקרת אלא בוחנים את התקופה על פי ערכים של המציאות העכשווית אבל עדיין, קשה לקבל את הטיעונים שהועלו בוויכוח כפשוטם.
לנושא הדיון קראו "החברה בהגנה". הדיון נמשך על פני כמה אסיפות כלליות, היה מרתק והפיק כמה "פנינים" יוצאות דופן.  לא אצטט את כל הויכוח, אבל כמה מובאות נבחרות אני מוכרחה להביא:

אסיפה כללית מיום 29.8.36.
פתחה את הדיון חבצלת: "בשאלה זו התוכחו, ולא תמיד בדרך נכונה. (…) הויכוח מקבל צורה של מלחמת מעמדות (…)  אין מקום למלחמת מעמדות ודקירות. זה צריך להיות דיון מקיף ורציני ולא ריב דברים ומשחק מלים. (…) בכל שטחי החיים אין לחברה מקום להתאונן על שווי הזכויות. נוכח המצב הארוך שבארץ – אנו רואות שאין אנו נהנות משווי הזכויות שבחיינו. היתכן ש-50% של הציבור יעמוד בצד ולא יןכל להגן על עצמו, לא נדבר כבר על הגנתו של הזולת? הן בכל שטחי החיים הוא פעיל ומפעיל!! למה שחלקו יהא מקופח בשטח זה. (…) איפה ישנה תנועה שלא תשתף בה את האשה? היא יוצאת בחרמש ובכלי אחר ומגינה על עצמה ועל אחרים! הטענה העקרית – אתן אינכן יודעות! – זה נכון! אבל אין הצדקה לטענה זו! " וכך חבצלת ממשיכה לטעון נגד ההדרה של החברה מפעילות ההגנה ומסיימת במלים הללו: " השאלה דוחקת, המצב דוחק ואין אנו בכוחנו להיות סבילים במצב זה. אנו חושבים שהאספה הכללית תחליט בשאלה זו, ותאפשר לחברה להשתתף בפעולה זו."
יהודית מוסיפה משלה, ביתר תקיפות ותובעת נחרצות לשתף את החברות, כשהיא מביעה התנגדות  לקביעת המיעוט המחליט: "לא שערתי לעצמי שאצטרך להלחם עם חברים בשעה שהיה עלי להלחם עם עצמי על פחדנות, על אפשרות החזקת נשק וכו'. אין מקום להכשלה מצד חברים ביחס לחלק של צבור הרוצה להיות פעיל ולעמוד יחד עם כולם באותה חזית. איני יכולה לותר על פעילותי, על שאלתי, על דרישתי. בתקופה של מאורעות לא יתכן שחלק הצבור יקבע את צורת החיים ואת הגנתם מבלי לשתף את כל הצבור כולו. בזמנים כאלה – שישנה תשובה – מקצועית היא שגיאה פטלית. היחס של התנכרות לדרישת החברות יוצר רק מחנק. הפסילה של 140 חברות זה מראה שהענין נמצא בידים מעטות שהן קובעות את גורל החיים. מציגים את החברות בצל ומכניסים אותן למצב של נחיתות. דרוש שנוי מוחלט בדרך שהולכים בה חלק של החברים – מנהלי הפעולה."
חברים נוספים מצטרפים לדיון, כאשר מובעת תרעומת רבה על העדרות נציגים מהמפקדה ולפיכך מוצע להמשיך בדיון כאשר המפקדה תשלח נציג. ובכל אופן, ארנון מצית את הויכוח מחדש.
ארנון: " מי זה מפריע להגן לחברות? אנחנו צריכים להקציב שלכל איש שלנו יהיה כלי וידע להשתמש בזה. הגנה לא דבר קל. בחור שהוא חלש ידע להסתדר בכל מומנט. על שמירה אין מה לדבר. לשמירה בחוץ בחורות לא באות בחשבון. הבחורות בלי הכנה נמשכת לא תוכלנה לצאת לשמירה. אפשר להגן גם בלי כלי לטפל למשל שומרים שהיוצאים לילה לילה לשמירה לדאוג בעצם באוכל." (הדברים מובאים כפי שהם נכתבו בפרוטקול, ולכן לא תמיד יש רצף וקשר בתוך המשפטים).
בהמשך רות נפגעת מדבריו של ארנון וטוענת שפחדנים יש בין הבחורים כמו שיש בין הבחורות וכמו שבחורות הולכות לעבוד בגשם ובבוץ בכרם ובפרדס, הן יכולות גם לשמור כמו הבחורים. ואילו זקונר טוען שגם לחבוש פצועים זה תפקיד חשוב ופוסק ש"הבחורות לא תצאנה לשמירה".
גם באסיפה הבאה המפקדה לא הופיעה ולא שלחה נציג והויכוח מתרחב לשאלה אם בכלל הציבור מוכן ויודע כיצד לפעול – לא רק הבחורות. צביק טוען שבעצם לא יודעים להשתמש בכלי "ובמקום לקבוע למי יש זכות להגן על עצמו ולמי לא, שלדעתי זה דבר בלתי מוסרי, צריך היה ללמד כל אחד. שכל אחד יהיה מוכן להגן על עצמו. לדעתי גם הדאגה לתקציב להספקה צריכה להיות יותר גדולה ובמקום לבזבז כסף על ריהוט וכל מיני דברים של מה בכך, צריך לאסוף כל פרוטה ולסדר לכל חבר כלי עבודה. מה מצבו של חבר שנשאר בחדרו תחת המטה בלי שיהיה לו שום דבר להגנתו? כשמדברים על החברה במפקדה , מוזר בשבילי צורת העמדת השאלה. ברור בשבילי באותה המדה שהיא תשתתף בכל הפעולה היא צריכה להיות גם בועדות האלה."
רבקה: "המציאות בארץ עומדת בסתירה גמורה עם אותו החנוך שמקבלים החברים בתנועת הנוער בגולה. בכל השטחים התפתחה ההפליה העמוקה בין החבר והחברה, והמצב הזה גורם גם למלחמה של מחנה מול מחנה. החברים קבלו כאילו מונופולין על כמה שטחי חיים. לדוגמא המשקיות, הפוליטיקה, ההגנה. (…)הציבור נגרר כאן אחרי אותה ההשקפה אשר רואה בכל התכונות האלו את הבטוי לנשיות. יש לבקר את היחס השלילי אשר היה אצלנו לכל ארגון נפרד של החברות. (…)".
שפרן: "(…) מוזר לי לשמוע דברי צביק. מה היה המצב? היו איזה אנשים שהתמסרו לתפקיד הזה, לרוב ע"ח מנוחתם. ממי שללנו את האפשרות להתענין בכל? הרי החברים לעגו לכל. כל בן-אדם במקום לבקרו, מבקר את האחרים. (…)למה לא שיתפנו את החברות לפעולה עוד לפני המאורעות? החברות הן עם כזה שאוהבות למרר את החיים. אני מתנגד לכל השעורים בזמן המאורעות. אני חושב שהחברות יכולות להשתתף בשמירה במחנה וגם בעמדות, רק שתהיינה מאומנות".
יצחק פופקו סיכם את הדיון כי החברות "דופקות על דלתות פתוחות. לכל אנו מסכימים  רק החברות צריכות להיות מאומנות יותר מהחברים, אז הן תהיינה בטוחות בעצמן. אני הצעתי גם קורס של החברות. לדעתי זו היא אבטו-אמנסיפציה."

הידד, תופים וחצוצרות. הנה הסיכום המפא"יניקי הקלאסי ובא לציון גואל.
עד כאן המאבק לשוויון זכויות. האם התקדמנו מאז? כן, אבל כנראה לא מספיק.
ומה עם הבית השלישי מהשיר המצוטט בתחילת הרשומה "(…) בוערת הגורן בתל יוסף, וגם מבית אלפא עולה עשן" – כפי שכבר ציינתי, השיר נכתב בעקבות המאורעות ב-1929, אבל את הפרטים המדוייקים על שריפת הגורן, אני צריכה לחפש ואם אמצא, אני מבטיחה להביאם באחד הפוסטים הבאים.

שלכם

נחמה (משי) בר-ניסן

:קטגוריותUncategorized
  1. איה שפרן
    מרץ 7, 2011 ב- 11:42 am

    נחמה, יישר כוח! אני מתייחסת לעצם הרעיון להעלות את סיפורי תל יוסף בבלוג.וכמובן עבודת התחקיר המפרכת שכולנו יוצאים נשכרים ממנה. והסיפורים- תמיד מרתקים מעלים חיוך ומאשרים שהחיים הם גלגל. מה שהיה הוא שיהיה. כל טוב ולהתראות.

  2. נחמה
    מרץ 7, 2011 ב- 1:20 pm

    תודה איה,
    מעניין לגלות כמה דומים החיים – כאז כן עתה. השאלה אם אנחנו מספיק חכמים ללמוד מההיסטוריה?

  3. יה ושע הלום
    מרץ 7, 2011 ב- 11:42 pm

    נחמה שלום
    הסיפור על האסיפה בנושא שמירת בחורות חדש בשביליץ
    על "בוערת הגורן בתל יוסף" יש לי יותר ידע ממקור ראשון.
    כמו שבחורות עבדו בשדה, עבדו הבחורם בתי הילדים. בעקר בשבתת. החליפו את הבחורות וקיבלו אתהשבת באמצע השבוע וכך יצא לצחק ארנון לעבוד אצלנו בגןאו בכיתה א-ב.
    אחרי ארוחת צהריים לפי שהולכים לישון היה מספר סיפורים, ואחד הסיפורים היה על הגורן בתל יוסף
    ארנוןהיה מפקד על הקבוצה ששמרה על הגורן. כשיגיע תורו של ארנון לישון הוא ביקש ביקש מהשומרים שנשארו ערים להעיר אותו אם יקרה משהו. ליתר ביטחון הוא ישן עם הפנים לכיוון הגרן. במשך הלילה הוא הסתובב חשאר עם הפנים לכיון בית אלפא. כשבית אלפא החלה לבעור האש, ארנון קפץ וחל להעיר את כולם. עד שהרגיעו ושכגעו שהגורן בוערת בית אלפא. ארנו חזד לישון. כאשר הערבים הציתו את הגורן בתל יוסף לא האמין להם ונשאר ישון.
    עד כאן סיפרו של ארנון כפי שאני זוכר אחרי כ-60 שנה.
    ני מקווה שעזרתי במשהו

    .
    7.3.2011 שוקה יהלום

  4. נחמה
    מרץ 8, 2011 ב- 11:09 am

    תודה רבה שוקה,
    זה פן נוסף לסיפור הגורן, שקראתי עליו בספרו של גדעון כנעני. חשוב לי לאסוף סיפורים כאלה ונוספים וכך נוכל לבנות סיפור אחד המתואר מכיוונים שונים.
    באשר לטיפול הגברים בבתי הילדים, אחרי שציינת את זה, נזכרתי גם אני בתופעה הזאת. אני זוכרת את ההתרגשות שפקדה אותנו כשגילינו שגבר מעיר אותנו ומכין את ארוחת הבוקר. היה בזה משהו כל כך שונה ומרענן; בלי החומרה והשגרה של המטפלת הקבועה. אני לא זוכרת פרטים רק שברי זיכרון נעימים.
    נחמה

  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: